מאת: אביטל גרינשטיין-ניצן
יין ישראלי יוצר עבורנו מרחב ייחודי, כזה שלא תמיד אפשר להצביע עליו במילים, אבל קל מאוד להרגיש אותו. זהו מרחב שמזמין אותנו להאט, לפגוש את עצמנו מחדש, ולהיזכר בקשר העמוק בין אדמה, אדם וסיפור. כשאנחנו מוזגים כוס יין מקומי, אנחנו פוגשים טעמים, שנולדו מתוך נופים, שמלווים את החיים כאן: טרסות אבן עתיקות, רוחות שמגיעות מהים, חום מדברי שמפגיש בין פרא לרוך. בתוך הלגימה נפתח מרחב שקט, שמאפשר לנו להרחיב את הנשימה ולתת מקום לתחושות שלא תמיד מקבלות זמן ביום־יום.
יין ישראלי הוא גם מסע של סגירת מעגלים: חלקם גלויים, חלקם פנימיים. הגפן, שמלבלבת בכל אביב ושוקעת בחורף מספרת סיפור של מחזוריות אנושית: תקווה, עשייה, התמודדות וצמיחה. כל בציר סוגר מעגל של שנה שלמה ומביא איתו התחלה חדשה. גם הייננים סוגרים מעגלים משלהם, בין ידע למסורת, בין טעויות לתגליות, בין מה שהם רוצים לייצר לבין מה שהטבע מאפשר. עבורנו, הטועמות, כל לגימה יכולה לסגור מעגל אחר: זיכרון ישן, געגוע למקום, תחושה של חזרה פנימה.
ובתוך כל הסיפור הזה מתקיימת יציבות מפתיעה, עדינה ומרגיעה. תהליך ייצור היין לא מאפשר קיצורי דרך: הוא דורש הקשבה, זמן, דיוק ואמונה. היציבות שנבנית בכרם וביקב עוברת גם אל הלב שלנו. היא מזכירה לנו שיש ערך לדברים שנעשים לאט, בשכבות, מתוך תשומת לב אמיתית. בעולם שמכריח אותנו למהר, היין הישראלי מציע נקודת עוגן שמחזירה אותנו לאיזון.
אולי זו בדיוק הסיבה שכוס יין ישראלית מרגישה כל כך כמו בית:
מרחב שנפתח, מעגלים שנשלמים, ויציבות שמחזקת אותנו מבפנים.
