יש רגעים בהורות – גם כשהילדים כבר בוגרים, נשואים, הורים בעצמם – שבהם משפט קטן מהם מחזיר אותנו מיד אל הליבה: “אמא, רציתי לשאול אותך משהו…”
ופתאום את מבינה שגם אם החיים שלהם מלאים ומורכבים, הם עדיין צריכים לדעת שיש להם מקום להניח בו את הלב.
לא בית פיזי – אלא מרחב רגשי שבו הם יכולים להיות כמו שהם.
בעולם שמרגיש לפעמים כמו אדמה רועדת, יציבות הפכה למשאב שאנשים כמהים אליו.
אבל יציבות היא לא נוקשות, ולא “הכול יהיה בסדר” אוטומטי.
יציבות היא אותה נקודה פנימית שבה, גם כשהם מביאים אליי כאב או בלבול – אני לא נבהלת ממה שסיפרו. אני לא מתמוטטת. אני נשארת זקופה ומכילה.
כשהבן מתלבט כלכלית, כשהבת מסתבכת רגשית, כשהמשפחה משתנה וצומחת – הם לא בהכרח מחפשים פתרון.
לפעמים הם רק רוצים לראות שיש מישהו שלא נבהל מהם. מישהו שמחזיק את החבל.
הבית שבו גדלתי היה מקום של רגשות. היו ריבים, היו שתיקות, אבל הייתה תחושה של שורשים עמוקים.
וכמו עצי התמר במשק שלנו – הרוח זזה, העונה מתחלפת, והעץ עומד. זקוף, מחזיק, ממשיך לצמוח.
רק היום אני מבינה כמה זה עיצב את ההורות שלי.
לא ביקשתי מהבנים שלי להיות “הכי טובים”; ביקשתי שידעו שהם לא לבד. שיש להם עוגן. יד שמושטת גם כשלא מבקשים.
יציבות היא לא הרצאה – היא אנרגיה.
האם אני נשארת נוכחת? האם אני שקטה גם כשהלב רועד?
האם אני יכולה להחזיק את הסיפור שלהם בלי לקרוס לתוכו?
כשאני יציבה – הם אמיצים יותר.
כשאני לא נבהלת – הם סומכים יותר.
כשאני נשארת זקופה הם לומדים שגם הם יכולים.
ובסוף – יציבות היא המתנה העמוקה ביותר שאנחנו נותנים למשפחה: יד שמחזיקה, לב שמקשיב, ובית פנימי שאפשר תמיד לחזור אליו.
לא זה מעולה לי, רק תוסיפי לי האשטאגים
