מאת: אביטל גרינשטיין-ניצן
המלחמה סוף־סוף מאחורינו. המשפט הזה, שהיה פעם חלום רחוק, נשמע היום כמעט לא מציאותי – ובכל זאת, הוא אמיתי. השקט חזר, לאט, יחד עם קולות הצחוק, עם שיחות שמתחילות שוב על דברים יומיומיים, עם ילדים שחוזרים לשחק ברחוב. החטופים חזרו – החיים בינינו, והמתים שמוחזרים אל קבר ישראל. ובלב – תערובת עדינה של כאב, הודיה ותקווה.
בין כל זה, דווקא היין הישראלי מצליח לספר את הסיפור שלנו בצורה שאין דומה לה. היין, שתמיד היה עד נאמן לזמן ולנפש, מחבר בין מה שהיה לבין מה שעוד יהיה. הוא מלמד אותנו שהחיים, כמו יין, צריכים זמן, סבלנות ואמונה.
בשנה האחרונה ראינו יקבים שחיים על הגבול, ששרדו אש ומלחמה, בוחרים לא לוותר. הם נשארו – לעיתים בלי קהל, בלי תיירים, אך עם לב פועם של שליחות. כי כל גפן שנשתלה כאן היא אמירה של אמונה: אמונה באדמה, באדם, ובחיים עצמם.
יין ישראלי איננו רק משקה – הוא שפה של תיקון. כל בציר הוא מעשה של אמונה מחודשת, ניסיון לאחות את הקרעים. כשיינן פותח חבית חדשה, הוא לא רק בודק את טעם הפרי – הוא שואל את עצמו איך נוכל, דרך היין הזה, להתחבר שוב זה לזה.
בכל לגימה יש סיפור: על עקשנות, על אהבה לאדמה, על יכולת לנשום גם אחרי סערה. כשאנחנו מרימים כוס יין ישראלי היום, אנחנו מרימים אותה לא רק לחיים – אלא לתחייה.
לחיים שחזרו.
כי היין הזה, שנולד באדמה חרוכה, יודע להפוך כאב לתקווה. הוא מזכיר לנו שכל אחד מאיתנו הוא חלק מהגפן הגדולה הזאת שנקראת ישראל – עם שמחפש חיבור אמיתי, מאמין בכוחו של הטוב, וממשיך לבחור ביצירה גם אחרי הרס.
היום, יותר מתמיד, היין הוא גשר. בין עבר לעתיד, בין שכול לתקווה, בין אדם לאדם. וכשאנחנו יושבים יחד, מרימים כוס ומביטים זה בעיני זה – שם, בדיוק שם, מתחיל התיקון.
ואם כבר מחברים בין עבר לעתיד ישנם מסעות שמתחילים ברעיון קטן,
ובסוף מובילים אל הים, אל הלב, ואל קפריסין 🌊
אם אתם מרגישים שזה הזמן לצאת למסע של תרבות, אמנות ויין —
זו ההזמנה שלכם.
לחצו כאן והצטרפו לקבוצה >> https://did.li/r5hDN
