שיעור באהבה – עולים כיתה סיפור קצר לכבוד השנה החדשה

מאת: קטי פישר 

הסיפור שלפניכם כך היה והכול אמת לאמיתה.

טייגר החתול הקודם שלי, היה אִתי עשרים שנה עד היום בו הלך לעולמו בשיבה טובה.

זה קרה בבוקר יום שבת אביבי ושקט. מצאתי אותו כמה רגעים אחרי שקמתי משינה כשהוא מוטל לפניי ללא רוח חיים לצד המיטה, כשאחת מרגליו הקדמיות נאחזת בשמיכה. כנראה ניסה בכוחותיו האחרונים לטפס על המיטה ולשכב לצידי, כפי שהיה רגיל לעשות מידי לילה בכול ימות השנה.

עצבות גדולה נפלה עליי והדמעות חנקו את גרוני. כמה מוזר היה לראות את החתול האהוב הזה שהגיע אליי לחצר (אז בגבעתיים) כגור קטן לפני עשרים שנה, מוטל עכשיו כגוף מאובן חסר חיים מכוסה בפרווה. הוא היה לצידי לאורך כל התהפוכות שעברו עליי במשך הזמן הזה, אם בימים של אושר ושמחה ואם בימים של משברים ומועקה. במשך השנים האלה ידעתי ימים של ביחד וגם הרבה ימים של לבד. היו מי שנכנסו לחיי והיו מי שעזבו, אך הוא היה שם לצידי תמיד, מלווה את צעדיי וישן איתי במיטה, צמוד צמוד כמעט בכול לילה, ועכשיו הוא יוכנס לשקית ויילקח לקבורה.

התקשרתי לחברתי הקרובה והיא הגיע מיד עם בִּתה להתלוות אליי ברגעים קשים אלו ויחד קברנו את טייגר על הגבעה הקרובה. לאחר זמן מה של התייחדות עם זכרו, נסענו יחד לביתה. הן התעקשו לא להשאיר אותי לבד באבלי ודאגו לעטוף אותי בהרבה אהבה.

בערב עם חזרתי לביתי, פגשתי את השכנים שאף הם נחמו אותי והביעו צער עמוק על האובדן של טייגר החתול, שהרי גם הם הכירו אותו טוב, הוא הסתובב אצלם הרבה בגינה.

למחרת, יום ראשון, עם כל הכאב היה עליי ללכת לעבודה, באותם ימים עדין הייתי מורה. מכיוון שאין ימי אבל מוכרים לפי החוק על חיות מחמד, התייצבתי בבית הספר ללמד כהרגלי, והפעם כל שיעור ספרות – המקצוע אותו לימדתי, נפתח בבכי שלי על טייגר החתול שהלך מבלי שוב. התלמידים היו מאוד אמפטיים וגילו הבנה, כמעט בכול כיתה כמה מהם אף הציעו להביא לי חתול חדש, אבל אני דחיתי כל הצעה בטענה שאני זקוקה לזמן הסתגלות למצב החדש והאבל ייקח לפחות חצי שנה.

חלפו שלושה שבועות והנה בערב אחד הטלפון צלצל, היה זה ציון השכן.

"אַת שומעת כאן ברקע איזה שהם קולות?" שאל.

"כן," עניתי, "זה נשמע כמו יללות של חתול."

"נכון מאוד, תרדי למטה, הבאתי לך גור חתולים."

"מה?" שאלתי מופתעת.

"נו, יאללה, תרדי כבר."

כמובן ירדתי. ציון פתח את דלת הרכב והצביע על קופסת קרטון קטנה עם כמה חורים שהייתה מונחת על הספסל האחורי, וממנה בקעו קולות היללה של החתול. ברגע שנגשתי אל הספסל האחורי, הוא החל לספר לי כיצד הגיע אליו הגור הזה.

"מצאתי את הגור הזה ברָמֶה הכפר הערבי הסמוך (לכרמיאל מקום מגוריי היום) שם הייתי היום. לא תאמיני איך הוא הגיע אליי. הוא ניצל בנס. כבר נכנסתי לרכב עם המפתחות ביד להתניע ופתאום איזה בחור ערבי שצץ משום מקום צעק אליי – 'היי גבר חכה, יש איזה חתול שהתיישב על הגלגל שלך' – ירדתי מהרכב וראיתי את הגור על הגלגל. חשבתי לעצמי איזה מזל, נפלה לידי ההזדמנות לעשות מצווה כפולה, גם להציל חתול ולאפשר לו חיים טובים וגם לעשות טוב לקטי השכנה ולהביא לה חתול חדש שיהיה לה לנחמה. אז יאללה, קחי אותו, יש לך עכשיו חתול ערבי."

לקחתי את הקופסא, פתחתי אותה ובתוכה היה הגור הקטן שנראה כבן חודש וחצי, שחור לבן, קצת מלוכלך. הוא הביט בי בעיניו הצהובות הקטנות ואני התבוננתי בו, כאשר בראשי עולות וצפות התמונות של טייגר כשהיה באותו הגיל. לא יכולתי להימנע מההשוואה, טייגר היה הרבה יותר יפה, אבל גם הגור הזה חמוד.

עלינו הביתה, רחצתי אותו קצת אחר כך שחררתי אותו והוא החל להתרוצץ בדירה. מזון מתאים עבורו לא היה לי, כיוון שמסרתי את כל מה שנשאר מהאוכל של טייגר לאותה החברה, שיהיה לה עבור החתולים המתרוצצים אצלה בגינה. אי לכך החתלתול החדש שלי היה צריך להסתפק בשלב זה בגבינה לבנה.

לאחר שנשכבתי לישון, הגור הקטן הצליח לעלות על המיטה דרך השידה,נצמד לצוואר שלי והחל לגרגר. בשלב זה היה לי קשה להתחבר אליו, עדיין לא הייתי מוכנה לכך. הורדתי אותו ולמורת רוחו הוא נאלץ לצאת מהחדר. למחרת היו לי נקיפות מצפון – ללא ספק לחתלתול הזה מגיע חום ואהבה, מה הוא אשם שאני באבל. הרמתי אותו מיד וליטפתי את גופו הקטן שהשיב מיד בגרגור חזק המבטא מעין תודה. הבטתי שוב בעיניו התמימות והשובבות ובזה הרגע הוא קיבל את שמו – פיצקי – כי כל גודלו היה כגודל כף ידי כאשר אצבעותיי עוטפות את כל גופו בבטחה.

תוך כדי ההתבוננות בו שאלתי את עצמי, מה יותר נכון לי, להמשיך לחיות עם "האין" ולהתאבל עליו, או לתת אהבה ולקבל אהבה ממי "שיש" כאן ועכשיו ונמצא כרגע בידיי צמוד לגופי אותו קיבלתי במתנה.

התשובה הייתה ברורה.

עם הזמן הצורך בהשוואה נעלם כלא היה, ועכשיו בעיניי פיצקי הוא החתול הכי יפה, כי הוא שלי ובתור שכזה הוא יחיד ומיוחד ואין שני לו בכול השכונה.

אין פירושו של דבר שטייגר נשכח, הוא ימשיך להיות שם בזיכרון ובתמונות. אפשר למצוא אותו גם בדמות הראשית בסיפור הילדים שאני כותבת בימים אלה, אין ספק שהוא היה המקור להשראה. יתרה מכך, כל מה שנתתי, קיבלתי ולמדתי ממנו על אהבה נשאר בתוכי והכין אותי לשלב הבא ביכולת שלי לתת ולקבל אהבה – השלב שבו ניתנה לי ההזדמנות לעלות כיתה.

אז נכון, הסיפור הזה הוא בסך הכול על שני חתולים, אבל אולי בכל זאת ניתן ללמוד ממנו משהו על אהבה.

קטי פישר – פיית הסיפורים – סופרת, כתיבה יוצרת, עריכה ספרותית, ליווי ספרותי פרטני, הרצאות.

טל' 052-3836231

שתפו את הפוסט

השארת תגובה

מגזין מדור לדור - גיליון החודש
מגזין מדור לדור 136
המלצות החודש
לרכישה
לרכישה
לרכישה
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
צור קשר
advizy.me יצירת שיתופי פעולה בין עסקים בלחיצת כפתור

יצירת שיתופי פעולה בין עסקים בלחיצת כפתור

משחקי חשיבה במבצע - מודעה
עינת בכור - רוצה לנהל בראש שקט?
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן