אני מצטטת וידוי מתוך הקהילה הלהטב"ית :
"אנו-מיני.
בת הזוג שלי נרצחה ב- 07/10 .
המשפחה שלה מעולם לא קיבלה אותנו ולכן לא יכולתי להגיע להלוויה לשבעה או לכל טקס לכבודה.
אני מגיעה לקבר שלה בשעות ובימים כשאני יודעת שאין שם אף אחד כדי לא להיתקל בהם או לעבור השפלה בנוסף לכאב"
אני פונה לכל ההורים –
מי קורא את ההודעה הזו והבטן לא מתכווצת לו?
איזה הורה מוכן להרחיק מהילד/ה שלו את היקר לו?
מה חשוב לנו עבור הילדים שלנו? האושר שלו?
הבריאות שלו ? ( פיזית ונפשית ) או מה יגידו וכל מי שכאלה?
איך אפשר למנוע מהילד שלנו את אהבת חייו?
מה אנחנו מרוויחים מהתנהגות שכזו?
האם אנו מודעים למחירים שהילד שלנו משלם בעקבות ההתנהגות שלנו?
האם יש לנו זכות להעמיס על הילד שלנו את כל המשא של התכחשות, התעלמות?
אני יודעת מהן החובות שלי כהורה:
אני מחויבת לקבל את הילד שלי עם כל בחירותיו , ההשתייכות שלו, התחביבים שלו. עלי לזכור שיש לי תפקיד משמעותי בחיי הילד שלי.
בבית שלי הוא חונך לערכים של כבוד האדם באשר הוא, ועל פיהם הוא פועל, אז כשאני לא יודעת איך , או לא מכירה, אני מרימה ידיים ומתנה תנאים?
ממש לא.
אני קודם כל מבינה שיש שפה חדשה שעלי ללמוד בכדי להבין את הילד שלי טוב יותר, בכדי להוביל את כל בני המשפחה למקום של להכיל, להמשיך לאהוב ובעיקר להיות שם עבורו.
אני בטוחה שאף הורה לא רוצה לוותר על הילד שלו, לעיתים אנו פועלים מחוסר ידע, או אמונות מנוגדות- הכל מתגמד כשמדובר בילדים שלנו, הפ לפני הכל.
באותו הרגע שהפכתי להורה, זה החוזה הבלתי כתוב בינינו, לתמיד.
לבחורה, בת הזוג שכתבה את ההודעה הכאובה הזו, אני שולחת חיבוק גדול, מי ייתן והכאב הזה יפתח את צוהר ליבם של ההורים, או הרצון שלהם להבין ולקבל יותר.
בואו נזכור מהו התפקיד ההורי שלנו, ומי שמתקשה, שיש לו צורך לשמוע איך זה אפשרי, אני פה בשבילכם.
רונית נוי – ההורה שאני חולם להיות
0546651117
