פסטיבל בינלאומי ייחודי למחול עכשווי, הראשון מסוגו בישראל! הפסטיבל מארח אמנים מובילים מחו"ל, ביניהם הכוריאוגרפים אוזגור אדם אינאנץ' מטורקיה, מרים אלסנדרה לה בלה מגרמניה ורוברט נוהה מקוסובו, וכוריאוגרפים ישראלים, בהם נמרוד פריד, סהר עזימי ומרים אנגל, היוזמת והמנהלת האמנותית של הפסטיבל. חלק מהיצירות בפסטיבל מוצגות בבכורה עולמית!
תחת כיפת השמיים בחצר בית הנסן המיתולוגי, הפסטיבל מציע חוויה של אמנות איכותית באווירת סוף קיץ ירושלמית. במופעים המרכזיים על הבמה יוצגו שלל יצירות מחול סולו בעלות אמירה אישית ייחודית, שמתכתבות עם סוגיות חברתיות, סביבתיות, פוליטיות ותרבותיות, ובאותה תנועה נוגעות בעולמות הנפש – מגבולות המקום והזמן אל המופשט.
המופעים שיתארחו בפסטיבל:
יום שלישי 6.9 בשעה 20:00
סולו פיפדאנס – נמרוד פריד/ישראל – בכורה מחודשת של היצירה הסוחפת, בהשתתפות מרים אנגל כספיישל לפסטיבל בערב הפתיחה.
פיפדאנס מציעה קומפוזיציה יוצאת דופן הקוראת לקהל לבוא ולהציץ על ההתרחשויות הקורות במקביל בשני מוקדים סמוכים – שני תאי הצצה הממוקמים במרחב הציבורי של בית הנסן, בתוכם מתקיימים בו זמנית שני מופעי ריקוד, המלווים במוזיקה חיה מקורית מאת שרון עטר. המופע, שזכה לביקורות מהללות ברחבי העולם, מייצר זוויות ראייה חדשות ומספק פרספקטיבה אחרת, המאפשרת לצופים להתבונן ביצירה ובמיקומה במרחב, תוך כדי התמקדות בקשר בין אינטימיות ליום יומיות ובין התבוננות למציצנות.
מופעי הבמה המרכזית –
לדחוק את השמיים – אלסנדרה לה בלה/גרמניה
מעת לעת חש כל אחד מאיתנו שהעולם סוגר עלינו. בייאושנו, אנו מחפשים אחר הנתיב שיוביל אותנו אל המקום המקודש שבו נוכל להיות אנו-עצמנו. המלאכה מרובה והרגשות שטרם חשנו לא מאפשרים לנו לשקוט על השמרים. השמיים הם אולי גבול שאותו לא נצליח לחצות, אך זה לא ימנע מבעדנו לנסות לדחוק אותם הרחק, שכן המסע שלנו אינו תלוי בזעם על האור הגווע, כי אם בהתנגדות המשתנה של מים ואוויר. הכוריאוגרפית אלסנדרה לה בלה מספרת כי יצרה את "לדחוק את השמיים" בתקופה שבה חשה כי השמיים לוחצים עליה ממעל ודוחקים אותה לרצפה. היצירה מילאה אותה באומץ וסיפקה לה השראה "לדחוק את השמיים" מעליה.
היא הגיעה מכוכב אחר – אנטיגונה גירה ואמליה בנט/יוון – בכורה עולמית
יצירה מקורית בביצוע בכורה העוסקת ב"אֲחֵרוּת" ופונה לכל מי שאי פעם הרגישו עצמם שונים, מוזרים ומודרים, מי שחשו כאורחים מכוכב אחר בתוך הראש של עצמם, או כל מי שחשו כי גופם הוא בית גידול לחייזרים שהם המחשבות, הרגשות והרעיונות שלנו. מופע האימפרוביזציה, שנוצר במשותף על ידי אמליה בנט ואנטיגונה גירה, בוחן את תחושת הזרות האינהרנטית לגוף ולנפש וחוקר את האפשרויות השונות שנושא עמו הגוף שמעז לחזור לבמה לאחר שני עשורים וחצי של היעדרות. במסגרת מופע של כ-10 עד 12 דקות תעבור הסולנית, אנטיגונה גירה, סדרה של מטמורפוזות במהלכן תנסה לגלות איזו מהדמויות שמרכיבות את תבנית האֲחֵרוּת המשתנה אמנם שייכת לה.
פמינה – דניאל דרגומיר/ רומניה
מתוך היצירה Nihil Sine Deo (לטינית: מאום מלבד אלוהים) – יצירה המהווה ייצוג פיזי לתהליך הנובע מפעולות החיפוש, ההבנה וההכרה של המוחלט. אנו מגדירים את המוחלט בתור ישות עליונה, אלמנט נשגב שאינו מוכל ברמה חיצונית. אותו אלמנט אינו ניתן לתיאור במונחים חומריים, שכן הוא משויך להווייה בלתי מוחשית וניתן לתאר אותו באמצעות תחושות ורגשות בלבד. ביסוס היחס בין הבורא לבריאה הוביל את המין האנושי לפתח מערכת יחסים קבועה עם האלוהות – דבר המתאפשר הן באמצעות קבלת האלוהות והן על ידי שלילתה. פעולות החיפוש, ההבנה וההכרה של הישות האלוהית מהווה תהליך מתמשך המאופיין בתנודות ומוביל לתשישות. רגע זה בזמן הוא הנקודה היחידה בה אנו יכולים לזהות את המוחלט ולהכיר באלוהות שבה אנו מאמינים. שלב התשישות הזה מיוצג על ידי נטישת הפעילות המודעת והתפרקות מקיבעונות בנוגע לתשובות שבכוונתנו למצוא בסופם של תהליכי החיפוש. זהו רגע של כנות בו אנו יכולים לזהות את אותו אלמנט חמקמק הניתן להגדרה רגשית ברמה האינדיבידואלית.
מכני – רוברט נוהה/קוסובו – בכורה עולמית
היצירה חוקרת את החזרתיות ואת תנועת הפופ, מתוך ניסיון לעמוד על המשמעויות הנלוות שנובעות מריקוד עיקש המתבסס על פורמט יחיד. נוהה מגבש טכניקה חדשנית שמשקפת 15 שנות ריקוד, הנעות בין עולמות תוכן שונים ומגוונים ומתנקזות להוויה של רקדן ושל יוצר מחול עכשווי. היצירה מתכתבת עם המציאות היומיומית, עם מערכת החיים בעידן שבו אנו מנסים לתפוס הכול – נטייה שלא אחת מכתיבה לנו חיי שגרה מכניים, במידה רבה על גבול הרובוטיים. הקׅדמה הטכנולוגית מאפשרת לנו להיות ביחד גם כאשר אנחנו מרוחקים זה מזה – אבל כשאנחנו ביחד, פיזית, קרובים אחד לשני, היא מייצרת ריחוק שמונע מאיתנו לתקשר.
ציפור שחורה – שרון וזנה/ישראל – בכורה
בחלל תחום ומוגדר, אישה, מנסה שוב ושוב לשנות את כללי הציטוט המוכרים. היצירה בוחנת ייצוגים מהתקופה הקלאסית ומהתקופה העכשווית, מפרקת ומרכיבה אותם לדימויים חדשים. היא שואבת השראה מהתאוריה הפרפורמטיבית של ג'ודית באטלר, הטוענת כי מגדר הוא מופע, כלומר סוג של פעולה שמבצעים בני אדם מתוך הרגל תרבותי מוטמע ומושרש. היצירה מבקשת לקרוא לפעולה אינדיווידואלית, של חריגה, שבירה וביקור מחודש בגוף.
יום רביעי 7.9 בשעה 20:00
סולו פיפדאנס – נמרוד פריד/ ישראל – ברבור שחור – Entelecheia part 3 – תומש דניאליס/סלובקיה – מופע תלוי מקום בחצר בית הנסן – בכורה.
עבודתו של דניאליס עוסקת בדינמיקה ובעקרונות שמניעים שינויים בחברה – הלא נודע, המפתיע. דניאליס עוסק רבות באופן שבו אנו, בני האדם, מבינים את העולם שסביבנו, ובאופן בו אנו מתעלים את אופן התקשורת ואת הבחירות שלנו סביב ההבנה הזו. הוא מרבה לבחון את הדו-קוטביות של תהליך העיבוד האנושי של המציאות שסביבנו – העיבוד האינטואיטיבי, הרגשי והמהיר של המציאות לעומת הבחינה המורכבת, התובענית, המעייפת, שנגזרת מירידה לעומק הנושא. הפשטת המציאות ל"סיפורים" מסייעת לזכור ולהבין את העולם באמצעות יצירת סמליות: כדי לתקשר, האמנות יוצרת סיפור מסוים שבמקרים רבים מאלץ את היוצר לפשט את חומרי הליבה האמנותיים ולהמיר את יופיו הטבעי בזיוף קומוניקטיבי. יצירה זו בוחנת את קו השבר הנובע מדילמה זו שניצבת בפני היוצר. היצירה מבקשת להעמיד זה מול זה ריקוד מורכב (ומופשט מעצם הווייתו) וטקסט פילוסופי, לטובת הבניית דיון על קבלת החלטות, האמנות עצמה והטבע האנושי – בהנחה שדבר כזה אכן קיים.
מופעי הבמה המרכזית –
הרחוב – מריים אלכסידזה/ גיאורגיה
המיניאטורה של ריקוד סולו "הרחוב" היא חלק מתוך יצירת הבלט העכשווית המקורית "הרחוב" שאותה יצרה מריים אלכסידזה בשנת 2012 עבור הבלט הממלכתי של גאורגיה. הפקת "הרחוב" משנת 2012 מיזגה ארבע מיניאטורות של סיפורים שונים המתרחשים ברחוב. ההפקה הועלתה על ידי מריים אלכסידזה לצלילי חלקים שונים של הסימפוניות של היידן, ולוותה על ידי מעצבת הבמה הגיאורגית אנה קלאטוזישווילי שיצרה את התלבושות. ב-2019 הופקה מחדש מיניאטורה של ריקוד סולו תחת השם "הרחוב" עבור הגאלה של מריים אלכסידזה: 10 שנות כוריאוגרפיה, בביצוע להקת בלט טבליסי העכשווי של גיורגי אלכסידזה. מיניאטורה זו של ריקוד סולו מציגה דיוקן של אישה המספרת את סיפור חייה מלאת שמחה ועצב.
אפקט הפרפר – מעיין ליבמן שרון/ ישראל – בכורה
תופעות פיזיקליות בטבע והפירוש הפיזי שלהן בגוף הנע – היצירה צמחה מתוך התבוננת ממושכת בטבע ובהשתנותו המהירה בחווית המתבונן, וממחישה כיצד תופעות טבע מתבטאות בגוף ובנפש האנושיים. התופעות של משבר האקלים וההתחממות הגלובלית למשל מורגשות בחיינו עתה, ובתורן הן משפיעות פיזית ונפשית גם על האנושות. ביצירה הנוכחית מתייחסת ליבמן שרון לגוף הנע במונחים חדשים, מנסה להסתכל על הדברים בצורה שונה וחדשה ולעבוד עם הדמיון בצורה מעמיקה יותר תוך חקירה של דימויים מעולם הטבע – דימויים שבמבט ראשון נראים בצורה מסוימת, אך כאשר מאטים או מאיצים אותם מגלים שבעצם הכוחות הפיזיקליים הללו פועלים בכיוון ההפוך. כך בוחנת היצירה לא רק תופעות פיזיקליות בטבע ואת הפירוש הפיזי שלהן בגוף הנע – את התנהגות החומר בטבע, את ההשפעה של חוקי טבע על הגוף הנע ובגוף הרוקד – אלא גם את הביטויים של תופעות טבע כמצבים רגשיים וכאלה שמשפיעים על מצבים רגשיים.
שאריות של שמיים – אנדריאה ואלן/ רומניה
היצירה עוקבת אחר מהלך של גוף נשי הניצב אל מול מגבלותיו, מתייסר באין אונותו, מאבד את עצמו בהדרגה ומנסה להיבנות מחדש. הדמות שבמרכז היצירה מונעת בידי תהליכים פנימיים דרמתיים, מופעלת בידי חוויות קיצון עוצמתיות שגורמות לתמורות המשנות אותה עד כדי כך שאין ביכולתה לזהות את עצמה בתוך תוכה. היצירה מציגה לראווה גוף כן, חף מזיוף ונטול מסיכות. בראשית המסע הוא מוצג במלוא טהרתו, ללא רבב, נקי כמו דף נייר לבן, רק כדי שבהמשך יוכתם על ידי סערת הרגשות והתחושות שיטלטלו אותו. הגוף מאבד את מהותו, נשבר עם הווייתו שלו ונידון להיות נטוע בכיעור, בקטנוניות ובחוסר אונים.
איקוני – ויולה גספרוטי/ישראל/ איטליה – בכורה
במוקד המחקר של גספרוטי עומדת האיקונוגרפיה: הדימויים והסמלים החזותיים המשמשים ביצירת אמנות ובלימוד ופרשנותם. נקודת המוצא שלה היא שדרך תולדות האמנות ניתן לראות כיצד סמלים ואייקונים הביאו איתם נוף עשיר של ארכיטיפים שמשקפים אידאולוגיות, אמונות ומחשבות של עם מסוים ברגע היסטורי ספציפי. כך חוקרת יצירתה של גספרוטי את השפה האיקונוגרפית של דורנו – דור שבו הסימן הוויזואלי עומד במרכז התקשורת שלנו והוא הדומיננטי ביותר. מקור ההשראה של היצירה הנוכחית הוא כפול: מחד, יצירות אמנות מהעבר, אליהן נחשפה גספרוטי שבילתה בילדותה בין כנסיות איטלקיות, מגדלי פעמון ופסלים בפיאצות; מן הצד השני שואבת היצירה מהתקשורת החזותית העכשווית אותה ניתן לראות במדיה חברתית כמו אינסטגרם, טיק טוק, יוטיוב ופייסבוק. כך מעמתת אותנו היצירה עם שאלות כמו אילו אידאולוגיות ואיזה ארכיטיפים מביאים איתם האייקונים החדשים? ומהי נקודת המפגש שלהם עם העבר שלנו?
פולחן אביבי במיוחד – סהר עזימי/ ישראל
היצירה מציגה את הפולחן כפעולה פרפורמטיבית ריאליסטית שלא מתחייבת לחזור על עצמה אלא להתהוות לפי תגובת הקהל ומקריות לא מתוכננת. כל קבוצת אנשים מגדירה אחרת את הפעולה של הפרפורמר אשר משליכה את הרצונות והמטרות של כל אחד מהאנשים בקהל ושלהם כקהילה ארעית שהתאספה לטקס ההקרבה הפרטי של היוצר. המופע עלה עד היום בחללים קטנים בפני קבוצות קטנות מ-30 איש, וזו הפעם הראשונה שיוצג בפורמט בימתי נרחב.
יום חמישי 8.9 בשעה 20:00
סולו פיפדאנס – נמרוד פריד/ ישראל – מופע תלוי מקום בחצר בית הנסן.
מופעי הבמה המרכזית –
עצרו את המלחמה – מרים אנגל/ ישראל
על רקע של עולם טכנולוגי ודיגיטלי המספק לנו תחליפים לקשר אנושי, פתרונות לבדידות, נשק להשמדה המונית ובינה מלאכותית מתקדמת, ברגע שלפני הפצצה, מתעוררת לחיים אישה ביונית עם לב של קרח ובטן מדממת במונולוג בועט על מלחמה, על אלימות, על אנושיות ועל חמלה. כגולם שקם על יוצרו, היא מהווה מראה והשתקפות לאופן שבו אנחנו מתנהלים בעולם. היא בזה לבני האדם, מקבלת ומעתיקה בכניעה סינתטית את גחמותיהם האנושיות, מאיימת לאתחל את המערכת מחדש; ובאותה נשימה, היא כמהה ונלחמת לחיות. באטימות של מתכת וברגישות של בשר ודם היא מנהלת משא ומתן על אנושיותה, מחברת פיסות גוף ותודעה, מחפשת הצדקה להתקיים.
אטיוד מס. 1 – תחינה לארעיות – ג'ייסון מרטין/ קנדה
היצירה מתמקדת במחזוריות השינויים שאנו עוברים – טרנספורמציה, מטמורפוזה, התחדשות ושחזור ציר ההשתקפות העיקרי הסובב את החוסן והתלות ההדדית של הקיום האנושי. מונחה בידי הדינמיות של הדיאלוג החושי המתקיים בין רגשות לתגובות גופניות, התנועה מתעצבת בחיפוש אחר מחויבות פיזית טוטלית ורגישה. בשלב זה הופך הגוף לגורם מתקשר של הבלתי מוחשי.
עץ אורן – זוזנאנה קספריק ואנדז'יי מולדנה/ פולין
פרשנות אישית עכשווית ליצירה המכוננת אחר הצהריים של פאון (ואצלב ניז'ינסקי) – מהכוריאוגרפיות הרדיקליות ופורצות הדרך בהיסטוריה. במקרה זה הבדידות והשעמום של פאון מוצגים בהקשר של חוויית הבידוד והבדידות בעידן המגפה: אור השמש החמים עובר המרה לנורה חשמלית, את מקומה של רוח הקיץ תופס רעש הרחובות החודר אל החדר. היצירה, המבוססת על שיטות איזון גוף-נפש, עוסקת בחקר תהליך הצמיחה וההסתעפות הפנימית המתבצע בחלל סגור של החדר הפרטי. היצירה בוחנת את מצבנו לאחר בהייה אינסופית במסכים שפוגעת ביכולת המיקוד, כשההתדרדרות לתהומות הבדידות דורשת מאיתנו למצוא איזון על סף הטירוף. היצירה מציעה מבט על חיינו בעידן המגפה, עידן דיגיטלי שבו החיים הפכו לטלאים של סצנות פרטיות ומקצועיות, מקוטעות וממוסגרות למסך. במקביל, בוחנת היצירה את תחום הריקוד עצמו – שעבר אף הוא תמורות בימי השעבוד למסכים.
דם (Dem) – אוזגור אדם אינאנץ'/ תורכיה – בכורה
הביטו במראה שרואה אתכם מבפנים. המראה היא האמת, עצמה. גלו את עצמכם ברגע ומצאו את האמת. "אני הטיפה המכילה את האוקיינוס". משמעות המינוח Dem הוא "נשימה" או "זמן". הסופיזם מתייחס להוויה ברגע נתון; למשמעות החיונית של החיים בהווה, הנובעת מהשלת דאגות העבר והעתיד.
לרכישת כרטיסים באתר הפסטיבל: https://jisdf.co.il/program/
לפרטים ומידע נוסף: יוליה ארדורונאי פורטוס/ דולפין יחסי ציבור 0523854447
