מאת: קטי פישר
היצירה הספרותית במהותה היא בְּדָיָה, ובכול זאת האם ניתן להתייחס לעולם שנחשף באותה הבדיה כאמת לאמיתה? לכאורה נראה שיש כאן סתירה. למרות הסתירה הזאת, אפשר לומר שהסיפורים דוברי אמת הם, כמובן בדרך האמנותית הבדויה והמיוחדת שלהם.
אם כך, מה הקשר בין הסיפור כבדיה לבין אמירת אמת לאמיתה באמצעות אותה הבדיה?
בְּדָיָה בהגדרתה היא בְּדוּת, כָּזָב, דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה וְלֹא נִבְרָא – "אֲבָל כָּל זֶה בְּדָיָה וְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ אֱמֶת."
או בהקשר הספרותי, סיפור מומצא, סיפור דמיוני; אַגָּדָה, סִפּוּר בָּדוּי מִן הַלֵּב: מַעֲשִׂיּוֹת וּבְדָיוֹת לְתִינוֹקוֹת.
הבדיה בסיפורים היא רק המסגרת. בדרך כלל הדמויות בדויות, האירועים והתפתחות העלילה בדויים ונבנים על פי כללים שיוצרים מתח ועניין אצל הקורא, אך יחד עם זאת הם נאמנים להתנהגות האופיינית לנו כבני אדם, גם בסיפורי פנטזיה דמיוניים לחלוטין, גם בסיפורי מדע בדיוני וגם באגדות. בהרבה מהסיפורים, האירועים, לפחות חלקם, לקוחים מהמציאות של הסופר או של המקורבים אליו, גם אם הם תחת מעטה בדוי. בנוסף, מרבית הסופרים עושים עבודת מחקר רצינית הקשורה לרקע ולאירועים המוצגים ביצירה כדי שאלה ישקפו מציאות אותנטית ואמיתית.
במילים אחרות, היצירה הספרותית על כל סוגיה (מבלי להיכנס כאן לפירוט), היא למעשה "חיקוי מציאות" (מימזיס) כהגדרתו של אריסטו והיא משקפת נאמנה את המציאות האנושית. במובן הזה היא האמת לאמיתה והשתקפות שלנו כבני אדם. זו הסיבה שהקורא מזדהה עם הסיפור. יתרה מכך, הבדיה והמסגרת האמנותית נדרשות כדי שהקורא יחווה את הסיפור ויוכל להחיות אותו עבורו, כי ללא המסגרת הזאת הטקסט יהיה רשימה יבשה של אירועים ועובדות.
אי לכך, ניתן לומר שביצירה הספרותית הבדיה, גם אם היא "שִקְרית" במסווה אמנותי, נחוצה כדי לומר לקורא את האמת – כמובן מנקודת מבטו של הסופר.
