מאת: שרה יעקב ,פסיכולוגית "מיפל" מרכז לטיפול ויעוץ למשפחה
"הייתי רק בת חמש. זו הפעם הראשונה שאני מספרת מה עבר עלי.
ההורים היו רבים מריבות קולניות, לא יכולתי לסבול את הרעש וגם אני נסחפתי אחרי הצעקות. כשהתחלתי לצרוח קיבלתי סטירות לחי מצלצלות מאמא. הייתי בהלם.
היו בבית הרבה צעקות, איומים ואווירה קשה. נסחפתי אחריהם.
לאמא היה קשה לעצור, היא הרביצה לי תוך כדי צעקות מפחידות". הדברים נאמרו בחשש רב, במבוכה ורק אחרי קשר ממושך שבו נבנה אמון.
בתחילת הקשר פגשתי נערה מבוצרת, מרירה, חסרת אמון בכל הסובבים אותה. הייתה חשדנית מאוד כלפי, דבר שגרם לי להיות זהירה מאוד, בוררת מילים כדי שאצליח לבנות אמון שיביא אותה להיות חופשייה איתי, כדי שאוכל להבין מה על לבה. נזהרתי שלא להחמיר את מצבה.
היא הופנתה אלי על-ידי הוריה בשל התפרצויות זעם שלא ניתנות לשליטה. המבט שלה אמר הכול .
מבט מלא חשדנות, הבעתה חמורת סבר, יושבת בפינת החדר בתנוחה מסויגת, בקושי מיישרת מבט.
הבנתי שבחוויה שלה, ההחלטה של ההורים לשלוח אותה אלי נתפסה כהטלת אשמה ש"היא לא בסדר", שמשהו לקוי בה והוא חייב תיקון.
ההתנגדות שלה לטיפול הייתה בולטת. כמוה גם הדיכאון ועוצמות הזעם שרוב הזמן היו עצורים.
אבל לא יכולתי לקרוא לילד בשמו משום שידעתי שעבורה, עצם האמירה, תחווה כהצמדת תווית.
בחרתי פתח דרכו קיוויתי לפתוח צוהר אל ליבה. זו הייתה נערה שאובחנה כדיסלקטית הסובלת מקשיי-ריכוז ורגישות בולטת לרעש.
הייתה זו נערה אינטליגנטית מאוד, מבריקה. היכולת שלה בלטה מהרגע הראשון בכל משפט שאמרה.
מאחר והיו קשיים לימודיים, הצעתי לה שנתייעץ יחד סביב האפשרות להיעזר בטיפול תרופתי על-מנת לאפשר לה לייעל את הלמידה.
היא התנגדה. אבל הוריה היו מאוד שאפתניים ובסופו של דבר החליטו עבורה שיש מקום להתייעצות עם פסיכיאטרית. בכוונה בחרתי בפסיכיאטרית ולא בנוירולוג. היה לי חשוב שהרופא תיתן את דעתה גם למצבה הנפשי.
נוכחנו כולנו בפגישה. הנערה, הוריה הרופאה ואני.
זו הייתה פגישה טעונה מאוד שבה הרגשתי שהזהירות היא קריטית. למזלי, זו הייתה רופאה מנוסה. יודעת לדבר עם מתבגרים ובסוף הפגישה, פנתה אל הנערה ואמרה לה "אכן יש לך קשיי-ריכוז ואפשר לעזור לך. אבל מה חשוב יותר לך, שאעזור לך עם הריכוז או שאעזור לך עם מצב הרוח?" ההורים היו מופתעים לנוכח תשובתה.
הנערה ענתה "עם מצב הרוח".
מסתבר שההורים לא היו מודעים כלל למצבה הירוד מבחינה נפשית. הם היו מודעים להתפרצויות, חשבו שהבעיה היא חינוכית, מרד נעורים…
מבחינת הילדה, מה שהכביד עליה יותר, היה העצב, הבדידות, התחושה שכולם נגדה, שהיא לא מובנת או מוערכת והדימוי העצמי היה ברצפה.
מאז עברה שנה.
היום זו נערה פורחת, מפתיעה. למרות הדיסלקציה הישגיה הלימודיים הם גבוהים מאוד. הוכיחה בפעילות חברתית כי היא בעלת יכולת הנהגה. מבטה ופניה השתנו ללא היכר, השיחה זורמת בתוך החדר ובחוץ הקשרים החברתיים נבנו.
נדרשה שנה שלמה של טיפול עד שהעזה לספר לי זיכרון כואב.
סיפרה שכאשר ההורים עמדו להתגרש, בעקבות המכות שקיבלה מאמה, פנה אביה למשטרה והגיש תלונה נגד אשתו. הגורמים הקהילתיים התערבו, נערכה חקירה של האם וחקירה נוספת שלה, שבה נדרשה לתאר את מה שעשתה אמה.
"לא העזתי להגיד כלום. הרגשתי שאם אגיד מילה, אמא בחיים לא תסלח לי. ישבתי מול חוקרת הילדים שותקת. השפלתי עיניים והתאמצתי להחזיק מעמד.
לא עניתי לשאלות. המעמד היה קשה. אני לא מבינה עד היום למה הורים, כשהם לא מסתדרים, צריכים להעמיד ילד במצב כזה. זה לא נכון להעמיד ילד במצב כזה.
הרגשתי שכל מה שקורה בין ההורים הוא באשמתי. לא משנה מה הייתי עושה, זו הייתה מלכודת קשה עבורי.
שנים עברו, היום יש לי שני אחים שנולדו אחרי שההורים חזרו בהם מהרצון להתגרש.
אני מאוד מקנאה בהם.
התחושה שלי היא שאמא מגוננת עליהם ואותי רק מאשימה. זה מעורר בי כעס ותחושה של חוסר צדק."
לאורך כל הדרך סיפרה לי על חוויותיה בביה"ס. היה לי ברור מאוד שהתפרצויותיה היו שם תמיד סביב תחושת חוסר צדק כלפיה או כלפי ילדים בכלל. ברגע ששיתפה אותי בזיכרון, הבנתי את עוצמת המלכוד בתוכו הייתה נעולה.
בבית עוררה ביקורת וזעם על גישתה כלפי אחיה. בביה"ס נתפשה כחוצפנית, לא מקבלת מרות, וכחנית, מתריסה וחסרת שליטה עצמית.
על כל התפרצות כזאת נענשה הן בבית והן בביה"ס. מה שחידד עוד יותר את תחושתה שנעשה לה עוול. לא פלא שהייתה מדוכאת ושביטאה חוסר אמון, בעיקר כלפי כל מבוגר שסביבה.
אני מניחה שכמוה, גם האם לא שכחה את החקירה ועד היום, לילדה יש תחושה שהמריבות בבית הן באשמתה. המבוגרים כועסים עליה, מפחידים אותה מפני כל מה שצפוי לה אם לא תשנה את דרכיה. ואילו היא, נותרה ללא כתובת, מלאת זעם, מבוצרת ומדוכאת .
ההורים מעולם לא העלו בפניי את המקרה. הילדה השביעה אותי לא לשתף את הוריה ב"סוד". היא מבינה שגם היום זה נושא שאסור לגעת בו.
האירוע שייך לעבר אבל התחושות נשארו גם בהווה. סביב מה שקורה בהווה אפשר לומר שההתרחשויות רק מחזקות את התחושות הקשות של הילדה.
תשאלו את עצמכם כמה פעמים אנחנו כועסים על ילדנו בלי להבין את תחושתם.
אני מניחה שרק היום, בהיותה בת 15, היא מסוגלת להסביר במילים את מה שחוותה. אני מניחה שבהיותה צעירה לא הייתה מסוגלת ולא העזה להגדיר במילים את עוצמת הכאב והתרעומת.
הזעם נשאר וכמוהו גם הפחד לדבר על נושא כאוב שהפך עם השנים פרה קדושה שלא נוגעים בה, אך היא נוכחת יום יום בקשרים המשפחתיים.
נכון, קל יותר לבקר את ההתפרצויות, להאשים, להעניש ולהזהיר אותה מפני הצפוי בעקבותיהן. הרבה יותר קשה להביא ילד לפתוח את סגור לבו ולהבין מה השורשים שבהתנהגותו.
עד היום, ההורים לא מקשרים בין מה שקרה בעבר לבין מצבה בזמן ההפניה.
קשה להם לעשות בדק בית. הם אפילו לא פתוחים לנושא ולי הם אמרו אין סוף פעמים "למה היא עושה לנו את זה? אנחנו נותנים לה את הכול ."
בפגישה האחרונה, אחרי שחשפה את הסוד, עשינו עבודת יצירה. הכנתי לה פרח, אמרתי לה שאני גאה על מה שהיא ובמה שהצליחה לעשות והיא לקחה את הפרח, הוסיפה עליו דמות של טלטאביז, נתנה לי אותם ואמרה לי בדרכה "תודה."
