אריאלה פרסקי, אשת חינוך ומתנדבת סדרתית הוציאה ספר על אנשים שיצאו מהקהילה החרדית הסגורה לקיבוץ. כמי שבאה ממשפחה הכוללת חילונים, דתיים וחרדים היא לא מעבירה ביקורת ולא שופטת אלא נשארת נאמנה לקו הסובלני והפלורליסטי המלווה אותה משחר ילדותה.
מאת זהר נוי
בספר "הדרך למחילה", רומן שהוציאה לאור אריאלה פרסקי, עוסקת המחברת באנשים רגילים שחיים בקהילה חרדית סגורה ומתארת מה קורה כשהם יוצאים ממנה לעולם ששונה לגמרי ממה שהכירו כל חייהם – לקיבוץ. למרות שאנו חיים בתקופה של מתיחות שיא בין חרדים לחילונים, בספר של אריאלה לא תמצאו שיפוטיות, עוינות לשום צד או דעות קדומות. כמי שמגיעה ממשפחה מגוונת ומרובת דעות, היא דוגלת בעיקרון של "חייה ותן לחיות", וזה גם מצליח לה.
אריאלה פרסקי (72) נשואה ואם לחמישה ילדים, גדלה במושב כפר הרוא"ה, מושב ציוני דתי. "הכי חשוב לי זה לקבל את האחר בלי הסתייגות או התנשאות, ואצלנו כולם חברים של כולם", היא אומרת.
בני משפחתך נמצאים בתפר בין חילונים לדתיים ציוניים, מה לגבי החרדים?
"במשפחה שלי יש גם לא מעט אנשים חרדים. סבא שלי שאהבתי מאוד היה חרדי ויש כמה ענפים חרדיים נוספים במשפחה. יש המון דברים יפים בקהילה החרדית. ראיתי איך קרובי משפחתי החרדים מטפלים בהורים הזקנים, איך אחד מהם לקח אחיין שהיה במצב קשה ואימץ אותו. יש המון רצון וחסד, אבל גם דברים שהם לא בשבילי".
לתופעות הפחות יפות, אותן היא גם מתארת בספרה החדש "הדרך למחילה", נחשפה במהלך השנים בהן התנדבה ב"מרכז תל"ם" שמלווה ומכוון נערות בסיכון שחלק מהן נפלטו מהמגזר החרדי.
"ראיתי שם דברים עצובים מאוד", היא אומרת. "נערות שברחו או גורשו מהבית, ולא בגלל הדת, אלא בגלל שלא הלכו עם הזרם ורצו להציג את האישיות שלהן. הן רצו להתלבש בצורה יותר חופשית. כשפגשתי את האימהות שלהן ודיברתי איתן, הן לא הבינו למה הן צריכות את זה, למה הן לא יכולות להתנהג כמו כולם. חלקן הגיעו למרכז תל"ם לאחר תקופה בה ישנו בגנים ועל ספסלים, וכשהיה להן קר הפכו לטרף קל לגברים".
את הילדות במושב הדתי היא זוכרת כנעימה ומשוחררת עם אנשים שערך ההתנדבות היה בראש מעייניהם.
"את ערכי ההתנדבות ינקתי מגיל אפס כי ההורים שלי תמיד התנדבו. עם קום המדינה הגיעו למושב לא מעט פליטי שואה. הם היו במצב לא קל, ואבא שלי התגייס לסייע להם לאורך שעות ארוכות. לאורך שנים ארוכות הוא לימד אותם עברית. באירועים במושב התארחו תמיד עולים חדשים שההורים אימצו, ואני הייתי פעילה מאוד בתנועת "בני עקיבא" כחניכה וכמדריכה".
ויתור אחד היא עשתה לטובת אורח החיים החרדי של סבה, וזה לא היה לה קל.
"סבא שלי היה ד"ר למשפטים, איש אהוב ומכובד. אני רציתי להתגייס לנח"ל, אבל הוא אמר לי שאם אתגייס ולא אצהיר, זה יהרוג אותו. לא יכולתי לעמוד בכזאת אחריות וויתרתי על הגיוס, אבל התאכזבתי מאוד, לכן התעקשתי לעשות מה שהיום נקרא "שרות לאומי". באותה תקופה השרות הלאומי לא היה ממוסד ובסיועו של דוד שעבד כמפקח במשרד החינוך הצלחתי להגיע לתפקיד של מורה בבית ספר בדימונה. דימונה הייתה אז סוף העולם, אבל אני נסעתי אליה במופגן – הכי רחוק שהיה אפשר". בדימונה נשארה שנתיים במהלכן הקימה בעיירה סניף של תנוער הנוער "בני עקיבא".
לאחר שסיימה את השרות והוסמכה כמורה עברה לירושלים. קרוב לארבעים שנה עבדה בהוראה, ניהלה בית ספר, לימדה ב"מכללת אפרתה", והתנדבה ב"מרכז תל"ם" בו פגשה את הנערות שחיו ברחוב והיו השראה לרקע של סיפרה.
פעילות התנדבות ארוכת שנים
ההתנדבות ב"מרכז תל"ם" הייתה רק אחת משורה של פעילויות התנדבות רבות ומגוונות. היא הייתה חברה בפורום הישראלי ואחראית מטעמו על פרויקט "רעות" בירושלים, שנתן מענה לעולים החדשים שהגיעו לארץ מבריה"מ לשעבר. נוסף לכך התנדבה בויצ"ו לאורך שנים ארוכות. ריכזה את אגף רווחת המשפחה בוויצ"ו ירושלים ולאחר מכן כיהנה כיו"ר הסניף.
ואז הגיעה הקורונה. משיגרה עמוסה של נסיעות, פגישות, פעילות חברתית ומשפחתית כמו כולנו, גם היא "נתקעה" בבית. אריאלה ניצלה את הזמן הזה כדי לכתוב, ולאורך התקופה הזאת הספיקה לכתוב שלושה ספרים.
"אני כותבת מהר", היא מודה, "ואני גם לא מחכה. אני מתיישבת לכתוב ברגע שהדברים עולים במוחי – וזה יכול להיות במהלך היום או בלילה – אני מעלה אותם על הכתב".
את ספרה הראשון, "שנים אשר אין בהם חפץ?" (הוצאת ספרי ניב) שנועד לאוכלוסייה מבוגרת, סיימה ראשון והוציאה לאור בשנת 2020.
"הרגשתי צורך לכתוב לאוכלוסייה זאת כי הכרתי אותה היטב כשעבדתי ברווחה בירושלים. פגשתי הרבה פנסיונרים, הגעתי לכל מיני תובנות וככל שאני בעצמי מגיעה לגיל הזה יש לי עוד מה לומר. מצד אחד זה נראה שבגיל הזה סיימנו הכול – אנחנו קצת חולים וקצת כואב לנו, יש ניתוחים והילדים כבר לא צריכים אותנו באותו אופן כבצעירותם והם מסתכלים עלינו באור קצת אחר, ויצאנו לפנסיה. כשזה קורה הרבה אנשים חווים חוסר אונים, תסכול ודיכאון. בספר אני מציעה לאותם אנשים לחפש תכלית לחיים. גם כששלמה המלך היה בגיל מבוגר הוא דיבר על הימים האלה ושאל האם יש בהם חפץ? התשובה היא כן. האנשים האלה לא חסרי אונים ויש להם עוד כוח שהוא לא מנוצל. אולי הם לא יכולים לעשות בדיוק מה שעשו בשנים עברו, אבל יש מה לעשות – ליצור קשר יותר הדוק עם הנכדים או לפתח תחביב חדש".
הדרך למחילה
בספר "הדרך למחילה" (הוצאת ספרי ניב) תיאור של משפחה לאורך ארבעה דורות. הדמויות ברומן הזה הן דמויות של אנשים רגילים שמשתייכים לקהילות סגורות ומתמודדים עם הרבה כאב, אי הבנה, רגשי אשמה וכעס. מה קורה כשהן חורגות מהקודים המקובלים? עולמות נבנים, מתנפצים ונבנים מחדש בדרך שונה שהולמת יותר את נפשותיהן של הדמויות. מה קורה כשהעולם החרדי פוגש בחיים השיתופיים של הקיבוץ? מה קורה כשערכי היהדות נבחנים דרך משקפי הבודהיזם?
נערה מהמגזר החרדי שנמצאת בשנה האחרונה ללימודי התיכון נדרשת על ידי אביה להפסיק את לימודיה כדי לסייע לאימה החולה להתמודד עם מטלות הבית הרבות. בהחלטה זאת של האב נקטעים חלומותיה של הנערה להמשיך וללמוד בסמינר למורות. הנערה האומללה הופכת לעקרת הבית וכשהיא מבינה שאביה מתכוון להשיאה לאברך כלשהו, היא נענית להצעת הנישואין של בחור צעיר, שלא שייך למגזר החברתי שלה, ומשפחתה מחרימה אותה. הספר מתאר את המהפך בחיי האישה הצעירה שעוברת לחיות בקיבוץ חילוני, במערכת הקשרים שמתפתחת בינה לבין הסובבים אותה.
"בספר רמזים לתופעות שגיליתי באופן כללי. יש להבין שהנערות שפגשתי בתל"ם לא היו יוצאות בשאלה. הן לא ברחו בגלל בעיות עם הדת, אלא בגלל בעיות עם המסגרות והחוקים הנוקשים. לא הרשו שיהיה להן טלפון או ללבוש בגדים בעלי שרוולים קצרים. כשהן חרגו העדיפו המשפחות שיעזבו את הבית כדי שלא ידרדרו את שאר הילדים או יפגעו בשידוכים שלהם. ראיתי בנות שזרקו הכול, שהרגישו פושעות כשחיללו שבת, אבל במשך הזמן רבות מהן חזרו למסגרת הנורמטיבית שלהן. חלקן הגיעו בלי תשתית של לימודים כלל והן היו בעלות כל מיני אמונות משונות. לי חשוב היה שיישארו עם ערכי המוסר והכבוד".
מהם הספרים הבאים?
"כתבתי כבר שני ספרים. באחד מהם אני עוסקת בפגיעה מינית במשפחה חרדית, ובשני אני מספרת סיפור על גבר נשוי שלא מודע לבת שיש לו מחוץ לנישואים עד שהבן שלו והיא רוצים להתחתן. הבן שלי בנה לי אתר אינטרנט בו אנשים כותבים את דעתם על הספרים. לשמחתי, אני מקבלת הרבה תגובות טובות".
