שאלתי את עצמי עם פרוץ המגיפה.
זה נראה כמו לקוח מסרט קולנוע:
וירוס ענק שהכניס את כל העולם לפאניקה.
אני איבדתי את הלקוח הכי גדול שלי באותם ימים,
ולא ידעתי מאיפה תבוא הישועה.
כמה ימים עברו עלי בחרדה גדולה –
מה יהיה?
אחרי כמה ימים ראיתי שהשד לא כל כך נורא, אצלי.
קיבלתי הודעת וואטצאפ שחיפשה יועצים עיסקיים
שיגישו לקוחות לקבל הלוואה במסלול קורונה.
וכשנעניתי למודעה הייתי מוצפת בעבודה.
במהלך השנה האחרונה שמתי לב שיש שני סוגי בעלי עסקים:
- מנהלים שנתקלים במכשול גדול (כמו מגיפה, מלחמה)
נבהלים ופשוט נותרים משותקים ללא יכולת תגובה.
לוקח להם הרבה זמן להתאושש –
ימים, שבועות ולפעמים חודשים רבים.
הם חווים שהאדמה נשמטה מתחת לרגליהם
ואין מה לעשות, אין פתרון.
- מנהלים שנתקלים במכשול גדול (כמו מגיפה, מלחמה)
וחושבים מה הם יכולים לעשות לגבי זה.
מחפשים הזדמנויות, קוראים עיתונים,
מדברים עם אנשים, אוספים נתונים וחושבים
איך הם יכולים לנצל את המצב לטובתם. לצמיחה.
מנהלים אלה פורצים דרך בעסק שלהם.
כי משברים תמיד יש, קטנים וגדולים.
סוף העולם לא מגיע כל כך מהר,
אלא אם כן מחליטים שזה סוף העולם.
הבשורה הטובה היא שההחלטה הזו,
ההגדרה שלנו לעצמנו מה הוא המצב הזה,
הוא רק מחשבה.
וכמו שהחלטנו שזה סוף העולם,
באותה מידה, אפשר להגדיר את זה כהזדמנות חדשה.
אני ממליצה בחום להתאמן על סוג ההחלטות האלו
ולהפוך את "סוף העולם" ל"הזדמנות חדשה".
