בגיל שש התחלתי להרכיב משקפיים !למה תשאלו?
כי לפי הסברי האופטומטריסט ראיתי את העולם בזווית של 45
מעלות (האמת שלא שמתי לב לזה )כנרא המגנון הטבעי שלי
תיקן את זה. כל כך שנאתי את המשקפיים וכמו ילדים רבים (גם
כיום)עשיתי הכל ובכוונה לשבור אותם. לרוב המשקפיים היו
בתיקון. בגיל שש הפכתי גם לתולעת ספרים, כל ספר שמצאתי
פשוט בלעתי. יצרתי בראשי סרטים והצגות תאטרון שאני למעשה
התסריטאית, הבימאית וגם השחקנית הראשית.
עם ובלי המשקפיים ראיתי אז עד היום את העולם בצורה
שונה. תמיד שמתי לב לפרטים הכי קטנים אלה שאחרים פוסחים
עליהם אם ברחוב, אם בכיתה ואך בחיי היום יום.
אבל המשקפיים שהכי אהבתי למעשה היו משקפי התאטרון של
סבתה שלי. בעזרתם יכולתי להסתכל רחוק יותר ולקרב אלי את
מה שלא יכולתי לראות בלעדיהם. היתי מסתכלת ברחוב
ומתבוננת על העוברי אורח. הייתי שמה לב לכל פרט ופרט.
אני חושבת שזה מה שגרם לי להיות מי שאני היום וכך גם נתפסת
על ידי הסובבים אותי. הרבה פעמים שואלים אותי:
"איך שמת לב לזה? ואני לא!"
אני פשוט אוהבת להסתכל מעבר למשקפיי, להמשיך לראות את
העולם בזווית אחרת, להסתכל בעזרת משקפיים דימיוניות מה
מתחרש סביבי. לראות את העצב מעבר לחיוך.
רוב האנשים לא באמת רואים את מי שעומד מולם ולדעתי לרוב
הם מפספסים משהו.
כשאני כותבת את המתכונים שלי למגזין או לחוויות
הקולינריות אני מרכיבה משקפיים דמיוניות שמאפשרות לי לראות
את המנה כמו שהיא תראה בצלחת.
דרך המשקפיים שלי אני מנציחה רגעים קסומים לזרכונות עם
טעם של עוד.
איך אתם מנציחים את הרגעים הקסומים שלכם?
