בתור ילד אחרי ארוחת שישי אצל סבא וסבתא, היינו מפנים את השולחן העגול שהיה להם וסבא היה מביא משחק קלפים ומשחק עם כל הנכדים. בתור ילד היה לי קשה עם הפסדים ואני זוכר שסבא אף פעם לא ויתר לי, לא נתן לי לנצח ולא נתן לי להתבכיין. מבחינת סבא, מי שלא מצליח להתמודד עם הפסדים פשוט לא משתתף אבל אף פעם לא עלתה האופציה לשחק בלי ניקוד.
יש משחקים שבהם הניקוד גלוי ומתעדכן כל הזמן, בכל רגע נתון אפשר להסתכל על השולחן ולדעת מי מוביל וכמה חסר לי בשביל לנצח. יש משחקים שבהם הניקוד מוסתר, כל שחקן יודע כמה יש נקודות הוא צבר אבל הוא לא יודע כמה נקודות יש לשחקנים האחרים. יש גם משחקים בהם השחקנים לא יודעים בכלל כמה נקודות הם צברו, בסיום המשחק כולם חושפים את הניקוד שלהם ומגלים מי ניצח.
אני אוהב משחקים תחרותיים, אני לא מתחבר למשחקים לשחקן יחיד או משחקים שיתופיים.
אני לא יכול להגדיר את עצמי כאדם תחרותי ובכל הקשור למשחקי קופסה אני ממש לא מונע מרצון לנצח או מאיזה יצר תחרותי. מבחינתי, ניקוד מוסיף ערך, משמעות ועניין למשחק. בזכותו תהליך קבלת ההחלטות משמעותי יותר והוא מתגמל על אסטרטגיה נכונה.
במשחקים תחרותיים חייבים ליצור אצל כל שחקן תחושה שהוא יכול לנצח, גם אם הוא קיבל החלטה שגויה בתחילת המשחק הוא צריך לדעת שהכל עוד פתוח והוא יכול לשנות את מצבו.
במשחקים עם ניקוד גלוי צריכים לראות בכל סיבוב תהפוכות ושינויים בסדר השחקנים.
במשחקים עם ניקוד לא גלוי כל שחקן צריך להרגיש שהולך לו טוב והוא יכול לנצח את המשחק.
יש משפחות שמשחקות ללא ניקוד גם משחקים תחרותיים, זה יכול להיות מעולה, אישית אני אוהב את התחושה של הניקוד ולא מוותר עליו למרות שאני משחק רק בשביל ההנאה.
