כתבה מאת: זהר נוי צילום דרור איתן
דודי גרין, סופר, מחבר הספרים: "לאביתר הכול מותר", "לרעות יש כבר סבלנות" ו"הדרך אל האפשר"
כתיבה כתעודת זהות
"הכתיבה מגדירה במידה רבה את הזהות שלי: דודי גרין, עיתונאי, עורך וסופר. מחברם של ארבעה ספרים ילדים
שראו אור בשנים האחרונות. אני אדם שהמילה הכתובה היא עבורו כלי עבודה, דרך חיים, אמצעי ביטוי ומשאלת לב".
כתיבה היא סוג של געגוע
"געגוע נתפס כסוג של נוסטלגיה, כמיהה למשהו שהיה בעבר, אבל בשבילי המילה הזו מתקיימת כאן ועכשיו, מחברת בין דמיון ומציאות. באמצעות הכתיבה אני יכול לקחת תחושה חיובית, חמה, מחבקת, מהעבר – ולשתול אותה
במציאות של ימינו, בתוך ספר. לתת לגעגוע חיים חדשים והמשכיות. לפעמים לא ברור למה בדיוק מתגעגעים אבל הכתיבה, ממש כמו הגעגוע, נותנים לי תחושה שאני חי, שאני אוהב, שיש דברים שחשובים לי, שיש דברים בעלי ערך ששווה להתאמץ בשבילם".
כתיבה מתחילה מקריאה "אני רואה קשר ישיר בין כתיבה לבין קריאה. אהבת הספר ניטעה בי עוד כילד. קראתי המון, כסוג של ספורט, תחרות עם החברים מי מספיק לסיים ספר ביום אחד. ספרים היו חלק מהעולם שלנו כילדים, למרות שהיינו מעט מאוד בבית
ושבחוץ, ענייני השכונה, היו חשובים ומרתקים".
כתיבה והוצאה לאור
"בבית הספר שלנו היה עיתון שנועד לתלמידים מכיתות ד' ומעלה. אבל גם אני, תלמיד כיתה א', כתבתי שיר ורציתי מאוד לפרסם אותו בעיתון בית הספר. מורתי עזרה לי בכך וכשראיתי את שמי מתנוסס תחתיו – ולא היה מאושר ממני.
זה היה הפרסום הראשון של דבר מה פרי עטי.
המשכה של הכתיבה באלפי כתובת ומאמרים שכתבתי וערכתי במשך קריירה עיתונאית בעיתון הכלכלי "גלובס", ולאחר מכן במסגרת הוצאה לאור בבעלותי".
כתיבה לילדים
"הספר הראשון שלי, שראה אור בתחילת שנות ה 2000- , היה בעל שם קצת ארוך: "הסיפור המופלא על חיים מגבעתיים
שהיו לו אוזניים שהגיעו עד לשמיים". הוא נכתב שנים רבות לפני כן, וכאשר החלטתי להדפיסו לא ידעתי את ייעודו אבל נדמה שהספר עצמו ידע וכיוון אותי לשם. במרכז הספר נמצאת דמותו של ילד בעל חריגות מסוימת, שבמהלך הסיפור הופכת מגורם ללעג – למקור לעוצמה ולגאווה. מה שקרה בסופו של דבר עם הספר הזה, הוא שהחלטתי להקדיש את כל עותקיו, אלפים רבים, למטרות חברתיות של חיזוק והעצמה של ילדים חולים ובסיכון. קשר שנוצר לי עם "עמותת חיים" המסייעת לילדים חולי סרטן, הוליד "שעות סיפור" רבות בפני ילדים, ששמחו על הסוף האופטימי וקיבלו כל אחד ספר ממני, בהקדשה אישית. הספרים עשו דרכם גם למחלקות בתי חולים לילדים, למועדוניות בפריפריה, לספריות ולמתנ"סים.
ולאחר שמילא בצורה כה מרגשת את ייעודו – ייראה הספר אור בקרוב גם לציבור הרחב.
אחריו ראו אור הספרים "לאביתר הכול מותר" )שהפך לרב מכר לאחר שלושה חודשים( ו"לרעות יש כבר סבלנות", הנושא "תו תוכן" מטעם מכון אדלר המוענק לספרים שתוכנם עולה בקנה אחד עם ערכים מרכזיים בתפיסת העולם האדלריאנית. עד היום קיבלו את התו שמונה ספרים, שניים מהם אני כתבתי, ובהם גם ספרי החדש "הדרך אל האפשר" שהעוסק בפתרון סכסוכים וגישור על פערים בדרך של הרמוניה ואפילו ויתור".
כתיבה על החיים
"אני כותב על נושאים מוכרים, אוניברסאליים, כאלה שנמצאים בלב חיי היומיום של משפחות רבות. אפשר לומר הנחלת ערכים, תובנות לחיים, צידה לדרך, אבל אלה מילים גדולות וכבדות והספרים לי מחויכים, מחורזים, קלילי מקצב ומהנים. בדרך מתרחשת למידה והפנמה )אצל הילדים וגם אצל הוריהם(, אבל זו לא הכותרת הראשית. ספרים בעיניי הם חברים לחיים וחבר הוא מישהו שכיף ונעים להיות איתו".
כתיבה כתחילתה של שיחה
"באמצעות הספרים שההורים קוראים לילדיהם אני מקווה לעורר למחשבה ולעודד שיחה על הדברים הכתובים. אני
שואף לכך שכך קורא ינסה לשים את עצמו במקום אחת הדמויות הקרובות לליבו כדי להזדהות איתה ועם מה שעובר
עליה. בספרי האחרון לדמויות אין אפילו שם – כדי שיישארו כמו דף חלק עבור הקורא, שיוכל לראות את עצמו בהן".
כתיבה בחרוזים
"אני כותב במקצב ובחריזה מוקפדים מאוד. אני מוצא שזהו כלי יעיל כדי ליצור קשב ולעזור בהאזנה לסיפור ובמעקב
אחר רצף העלילה. החרוזים הופכים את הסיפור לזכיר יותר, והילדים נהנים להוסיף בעצמם את המילה מחורזת בסוף כל משפט.
הספרים שלי נכתבים מתוך כבוד לילדים ורצון לתת להם לא רק מסר ותובנה אלא גם הרגשה טובה, נעימה. כשילד שומע
שורה מחורזת הוא יזכור אותה בקלות ויוכל בנקל להשלים את המשפט לפני שייקראו אותו עבורו. זה סוג של העצמה
שאני רוצה שתתרחש במהלך הקריאה. העצמה שנובעת מהצורה, עוד טרם נגענו במהות. מעבר לכך, חשוב לי שיהיה
מעניין, וגם מעלה חיוך. הומור הוא כלי מצוין לחיים – וגם לכתיבה.
החריזה היא "סד" אמנותי שאני לכאורה שם על עצמי והוא מגביל אותי – אך אלה גם "כנפיים" להמריא בעזרתן. טקסט
בחרוזים קשה יותר לכתיבה אך קל יותר לקריאה".
כתיבה עיתונאית
"במשך שנים ארוכות הכתיבה העיתונאית אפשרה לי להתבטא דרכה, לשקף סדר יום ערכי ומוסרי, להעלות נושאים לבחינה, לדיון, ואפילו לחולל שינוי. בתקופה בה ערכתי את מוסף סוף השבוע של גלובס, ראו בו אור לא מעט תחקירים חשובים, אך החשוב מכולם היה תחקיר שיזמתי בנושא כספי יהודים שנותרו בבנקים שוויצריים לאחר השואה – אותו ביצע בפועל העיתונאי איתמר לוין, שזכה להוקרה בינלאומית על עשייתו. בעקבותיו שולמו מיליארדים ליורשים ולעם היהודי.
יהיו מי שיחשבו שיש ריחוק, ואפילו סתירה בין תחקירים עיתונאיים לבין כתיבת ספר בחרוזים לילדים בני שלוש – אבל לטעמי לא. אלה וגם אלה נכתבו על-ידי – באותה רצינות, הקפדה ודיוק. כתיבה היא כתיבה היא כתיבה. כך גם הרצון להשמיע, להשפיע, לומר את דברך".
כתיבה כדי לחנך
"ספר חינוכי" הוא צירוף מילים שאני שומע לא מעט. זו לא החלטה מראש, לכתוב משהו חינוכי, אבל בהחלט ניתן לומר על ספריי שיש בהם מימד שמחנך, או לפחות מעורר למחשבה. אני מקפיד לעסוק בנושאים בצורה פתוחה, עם סימן שאלה, כלומר לא
להיות זה שאצלו נמצאות כל התשובות.
יש ספרים רבים שלכאורה 'יודעים' מה הפתרון לכל בעיה ומגישים אותו ככזה – סגור, נחרץ. אולי זה מה שהוציא שם לא כל כך טוב לז'אנר "הספרים החינוכיים".
כתיבה עם גושפנקא
"מכון אדלר יזם לפני מספר שנים מפעל שנקרא "תו תוכן" ובמסגרתו הוא מעניק את החותמת הזו לספרים שהמסרים
שלהם עולים בקנה אחד עם האמונות שמייצגת הגישה האדלריאנית בהורות, חינוך, יחסים ומשפחה. עד כה זכו רק שמונה ספרים ל"תו תוכן" – שניים מהם שלי.
העובדה שגוף בר סמכא בענייני חינוך והורות כמו מכון אדלר סומך ידיו על הספרים מחזקת מאוד, ולו בגלל הבדידות שכרוכה ביצירה אישית.
"תו התוכן" מעיד על הספרים כמכילים תכנים המבטאים ערכים הומניסטיים של כבוד, שוויון, חוסר סובלנות כלפי אלימות ופתרון קונפליקטים בדרך של הקשבה, הכלה וקבלה. כל זה, כמובן, לא על חשבון העברת מסרים ברורים לגבי מה ראוי ומה אינו ראוי, בהתאם לסיטואציה, לגיל הילדים וליכולות ההורים.
ל"תו התוכן" יש עוד ממד חשוב, הנוגע לבחירת ספרים עבור ילדינו. כשהורה נכנס לחנות ספרים הוא נמצא תחת "מתקפה"
– המדף עמוס בכותרים, חלקם שחזורים ומחזורים של קלאסיקות עבר, על חלקם שמות של סופרים מוכרים, כל ספר מנסה
למשוך את תשומת ליבו באיורים צבעוניים, והבחירה מתוך השפע הזה מבלבלת. אני חושב שסימון שמעיד על איכות
הספר ואופי תכניו, יכול להוות סמן כלשהו, כדי לברור מתוך ההיצע הרבה את מה שמתאים לך, את מה ששווה להכניס
הביתה ולקרוא לילדים".
כתיבה לסיכום...
"הכתיבה היא הדרך שלי לומר דברים שחשוב לי לומר, למי שחשוב לי לומר, כלומר לילדים, ולהשאיר את המחשבות ותפיסות העולם שלי נוכחות וקיימות, ניתנות להתייחסות. אם אתה משאיר אחריך ספר הכתוב להלכה, שיש בו עיסוק בנושא בעל ערך, שיש בו תובנה, שיש בו סימן שאלה שמעורר למחשבה, לשיחה – זה מעשה ראוי בעיניי".
