החודש צוין יום סיפורי האגדות, ואני חושבת, שבמידה ודייזי פישר לא היה כותב את סינדרלה, הסיפור הזה ודאי היה נכתב עליי.
בתוך שנה חיי השתנו לחלוטין. ממגורים בפתח תקווה, עם אבא, אמא ואח גדול, למגורים במיאמי, עם אבא ואשתו החדשה, אחי הגדול ושלוש אחיות חורגות.
בגיל 13, בעודי מתאבלת על אמי שנפטרה וכואבת את אובדן החיים שהכרתי, הסביבה החליטה שאני משוגעת. בטרם הסתגלתי לחיי החדשים.
טעות הובילה לאחרת ומצאתי את עצמי תחת כותרת שלא הבנתי ולא הרגשתי ששייכת לי. אנשי מקצוע המליצו לאשפז אותי במוסד סגור. אבי היה במלכוד, רצה בטובתי ולא ידע מהי, ולתומו חשב שמוסד סגור יעזור למצב רוחי.
והנה טלטלה נוספת. שוב מעבר, שוב אנשים חדשים, שוב עקירה משגרת בתי הספר והגרוע מכל, לעזוב את אבי ואחי שהיו הקרקע היציבה היחידה בחיי.
ואני שם, חיה את חיי כזומבי, בין כדור לכדור, בין פסיכולוג לפסיכיאטר, בין כוחות מנטליים ופיזיים שמופעלים עליי. מהרהרת לעצמי על עצמי, נעה בין אמונה בי לבין המחשבה שהמבוגרים ואנשי המקצוע מבינים טוב ממני.
סינדרלה ברת קיימא, שמחכה בכל רגע ביום, לנסיך שיציל אותה.
והיום, אני סינדרלה, מתגוררת בישראל וחיה עם הנסיך שאהבה נפשי, וביחד מגדלים בכיף את בתנו האהובה, שהיא לכל הפחות מושלמת.
ב-30.3 אני משיקה את ספרי "מסע בשלוש מזוודות" ואשמח לראותכם שם, ב"מרכז יום לקשיש", באזור.
וזאת אני וזה עמוד הספר שלי, אשמח שתעקבו.
