בס"ד
אפילו לא קילו סוכר.
ירון זיו נולד פג במשקל של 685 גרם. בחודש השישי להריונה של אמו. הוא היה אחד מ- 10,000 בנים שנולדו בנסיבות כאלה ושרדו. תינוק זעיר שממלא כף יד אחת, הנאבק על כל נשימה בפגיה של בית החולים אלישע בחיפה של שנת 1956. חודשים ארוכים הוא שהה מונשם באינקובטור במלחמה על כל גרם ועם בעיות נשימה קשות.
ירון היה ילד נמוך קומה ורזה. צפלון ממש. חולני וחלוש. הילדות שלו התאפיינה בבעיות אסטמה קשות ואשפוזים רבים בגינה. בבית הספר היה שקט ומופנם ובשל מצבו הגופני הירוד נבצר ממנו לשחק ולהצטיין בספורט כל שהוא. הוא ניסה בכל מאודו לא לבלוט וכמעט נידון להיות אחד מהילדים השקופים בכיתה לולא היה בו דבר אחד שהצטיין בו הרבה מעבר לבני גילו – ידע וקליטה מהירה.
מהר מאד התפשטה השמועה שירון זיו הוא גאון לימודי בכל מקצוע, בכל שפה ובכל רמה לימודית. כל הכיתה העתיקה ממנו את שיעורי הבית והרבה יותר…. אך בזאת הסתכמו חיי החברה שלו.
אחרי שמונה שנות לימודים ביסודי, נפתחה שנת הלימודים הראשונה בתיכון בשביתת המורים. שביתה שסיומה לא נראה באופק. ובעוד כל חבריו מתענגים מכל רגע של חופשה בבילויים על חוף הים, מסיבות, ריקודים והנאות חברה משותפות, עבור ירון החופש הארוך הזה היה עינוי איום. הלימודים היו כל חייו והצלחתו בהם מלאה אותו באושר ובעושר אינטלקטואלי.
ברוב תסכולו הילד בן ה- 13 קם ועשה מעשה נועז. הוא נרשם ללימודים בטכניון!!! נבחן, והתקבל!! וכך בעוד כל חבריו מבלים, ירון הילד החל את שנת הלימודים עם המבוגרים. הוא היה כוכב המערכת. כולם דיברו על הילד הקטן בטכניון מצטיין בפיזיקה, כימיה. ירון בן השלוש עשרה, בעל מימדי הגוף הקטנים לגילו רק הקצינו את הפער הגדול שהיה קיים אצלו כמו אצל כל הילדים המחוננים. הפער הענק בין גילם השכלי שהוא גדול בהרבה מגילם הכרונולוגי, לבין גילם הרגשי שהוא קטן מגילם הכרונולוגי. פער, שאם לא נותנים עליו את הדעת ולא מתייחסים אליו, הילד המחונן עלול לגדול מבודד ונכה רגשית וחברתית. וזה היה העתיד שהיה מסומן לירון הגאון, לולא זוג מלאכים שהצטרפו אליו במסעו.
בגיל 14 ירון זיו מתקבל למכון ויצמן ללימודים פרטניים עם פרופ' אהרון קציר שהיה ראש המחלקה לכימיה אורגנית. וכן עם פרופ' דוד וולף שהיה הממונה על מחקר המים הכבדים ובייצור פצצת המימן. ירון היה נרגש כל כך ללמוד אצל שניים מהמדענים הדגולים ביותר שידעה מדינת ישראל, שהוא ביקש מהם להתחיל את התמחותו כבר בקיץ. שהרי מה לו ולחופשה? מה הוא הצפלון יעשה בים עם כל חבריו הגברים הבנויים לתלפיות? איך הוא, האוטיסט החברתי, יצליח לפתוח את הפה ולומר חצי משפט שירשים את הבנות מבלי שיהיה ללעג ולקלס? לא תודה. הוא מוותר מראש על התענוג המפוקפק לטובת הקירות הלבנים והאטומים של המעבדות בוויצמן וחברת המדענים, המיקרוסקופים והמבחנות.
מה שירון לא ידע הוא שפרופ' אהרון קציר קלט אותו והוא ראה לאן פני העתיד שלו מועדות. לצערו, הוא ראה יותר מידי גאונים מוזרים ונכים רגשית בסביבתו עתירת הכישרונות. הוא החליט שהבדידות המזהרת אך הנוראית הזו לא תהיה עתידו של ירון. בשום פנים ואופן. לא בבית ספרו בכל אופן.
בתרגיל מתוכנן היטב עם אמו, היא הודיעה לירון יום אחד שפרופ' אהרון קציר התקשר אליה להודיע שירון איננו יכול ללמוד אתו יותר.
"הרגשתי כמו אחד שנגזר עליו גזר דין מוות – מספר ירון. רצתי לפרופסור כמו מטורף וזעקתי לעברו:
-למה?? מה עשיתי לא נכון שאתה לא רוצה בי יותר???
והוא, פרופ' קציר מלבד הידע הפנומנלי שלו בכימיה אורגנית, הוא היה גאון באינטליגנציה רגשית. הוא הושיב אותי לשיחה ששינתה והצילה לי את כל חיי. הייתי נער מבודד מנוכר ומנותק רגשית וחברתית. לא מחובר לעצמי ולא לאנושות סביבי. הוא הראה לי את כל זה ושיקף לי את עצמי בדמות פרופסור מסוים למתמטיקה שכל חייו דיבר אך ורק מתמטיקה עם כל הסובבים אותו.
'אתה רוצה להיות תלמיד שלי, ירון? שאל אותי פרופ' קציר. –'ברור' עניתי לו.
'לשם כך אתה צריך לחתום על חוזה. התנאי להמשך הלימודים שלך בפקולטה שלי היא חתימתך על החוזה'
הפרופ' הוציא דף מודפס שבו היה כתוב:
התנאים להמשך לימודיו של ירון זיו בשנה הקרובה במכון וייצמן הם:
1. הצטרפותו לתנועת נוער.
2. לימוד ריקודי עם. – עם בנות. חובה!
על החתום:____________________
פרופ' אהרון קציר פרופ' דוד וולף
התחלתי להזיע ולמחות. והוא רק הרים את ידו ועצר אותי: 'זה התנאי, ירון!! בלי כל ויכוח!!
מובן שחתמתי על החוזה והצטרפתי לצופים לשבט כרמל שבחיפה. כמו כן התנדבתי במסגרת נוער מתנדב ל 'נוער לנוער בישראל'.
גיליתי על עצמי כמה תגליות מרעישות. שאני משתלב בלי שום בעיה בקבוצה והופך להיות פעיל בה. ואני גם רוקד לא רע בכלל…..
החיים שלי התהפכו מהקצה לקצה!!'
מאוטיסט חברתי ירון זיו הצנום והקטן הפך להיות מנהיג חברתי פעיל וכריזמטי. מהר מאד הוא מונה להיות היו"ר של סניף חיפה 'נוער לנוער' ומשם קצרה הדרך למרכז אזור הצפון. ובמסגרת פנים הארגון כולו היה זה ירון זיו שבנה את כל מערך ההדרכה של 'נוער לנוער' –קבוצה התנדבותית השייכת לארגון 'בני ברית'.
הדרכה הכוללת הנחיית קבוצה,
תאום פעולות רחבות היקף.
הפעלה של קבוצות רבות במקביל.
דינמיקה קבוצתית היא תחום חברתי מרתק ללמוד ולהפעיל. את כל הצמיחה, השינוי והמהפך המדהים הזה עשה אוטיסט חברתי שהיה מתבודד ומסתגר. לא רואה אדם וחי עם ובתוך עצמו. בולע ספרים ברצף בלי שום אינטראקציה חברתית. וכעת הוא לא רק מנהיג אהוב ונערץ אלא גם רקדן לא רע בכלל. בנוסף לכך, ירון לומד לנגן באקורדיון והוא מארגן ערבי שירה בציבור שיצרו השלמה מדהימה לידע שיש לו בהפעלת קבוצות ובגיבושן.
ירון זיו עובר מהפך של 180 מעלות לאדם שונה בתכלית השינוי.
פרופסור אהרון קציר שינה לו את החיים.
לימים כותב ירון כותב את הספר: 'מסע קבוצתי' שהוא ספר חובה לכל מדריכי הקבוצות בארץ. ספר הכולל בתוכו את הפסיכולוגיה החברתית -קבוצתית, אינטראקציה ותקשורת בין אישית והפעלה של היחיד בתוך הקבוצה ומינופה בעבודת צוות משותפת.
את כל הדברים הללו ירון אף פעם לא למד, אלו תובנות שרכש תוך כדי הדרכה וניהול קבוצות בפועל. בשנים האלו הוא היה פעיל מאד בחברה להגנת הטבע. תחת הדרכתו נבלמה בניית מחצבה בנשר שאיימה להשחית את ההר הסמוך לה. כמו כן הוא ארגן הפגנות נגד זיהום האוויר שיצרו בתי הזיקוק בחיפה ויצרו מחלות נשימה ואסטמה נוראיים.
הוא הפך להיות מרצה מבוקש במרכז ההסברה ובצה"ל על הזהות הציונית והישראלית. ירון היה ידוע בסדרת הרצאות החינוך הסוערות מאד שהוא העביר. הוא היה מתחזה לבחור אמריקאי פרובוקטיבי פתח כל הרצאה בשאלות נוקבות ופרובוקטיביות שהיו מדרבנות את החיילים לחשוב, להעמיק להתעמת ולהתחבר לזהות שלהם, היהודית, הישראלית והציונית. בהצגה פעילה ו- show גרנדיוזי ירון דרבן את החיילים להציף את הלבטים ושאלות הזיהוי שלהם. הוא עימת אותם לגבש אמת פנימית ולהיות שלמים עם מי שהם. הוא ידע והבין שחיבור חזק לערכים הפנימיים של חייל בצבא הגנה לישראל, ייתן לו את החוסן והכוח להם הוא זקוק בזמן פעולת אמת. אף אחד מהחיילים בחדר ההרצאות לא דמיין שירון הוא ישראלי צבר שנולד בחיפה.
הגיע הזמן לצאת שוב ללימודים. מטעם 'בני ברית' ניתנה לירון מלגה ללמוד בחו"ל. ירון יוצא לארה"ב שם הוא לומד שמונה שנים עבודה סוציאלית פסיכולוגיה. הוא מקבל דוקטורט. אולם כל שנות הלימודים הללו מותירות אותו בתסכול עמוק מפני שהוא הרגיש שהם לא הכשירו אותו לעבוד באמת עם אנשים וליצור שינוי אמיתי ועמוק אצלם.
והימים ימי טרום האינטרנט, ואת כל החיפוש ירון נצרך לבצע בגפו. חיפוש חובק עולם, תרבויות ושיטות מרפא לנפש. אולם הוא יגע ומצא. נאמר לו שוב ושוב: אם אתה באמת רוצה ללמוד איך לעבוד עם אנשים—יש מקום אחד עבור זה. והוא אשראם של אדם בשם רגניש בהודו בעיר PUNA .
ירון מגיע לאשראם ושם נאמר לו שהוא צריך לעבור מבחן קבלה שאורכו שבוע. במשרד הקבלה לא העיפו מבט אחד בכל התעודות והתארים שלו. הם רק הודיעו לו שאם הוא יעמוד במשימה שניתנה לו עד סוף השבוע, הוא יתקבל. ואם לא, אז לא יתקבל ויהי מה.
המשימה שניתנה לו הייתה: לנקות את השירותים של האשראם במשך שבוע שלם!!!!!
לא הועיל מאומה לירון זיו, אחד מהנערים המבריקים ביותר שידעה מדינת ישראל. המטפל המדופלם, הוא היה צריך לכרוע על ברכיים במשך שבוע שלם ולנקות שירותים באשראם ההודי של BAGUAN RAGNISH , הגורו של האשראם, אשר לימים שינה את שמו ל—OSHO , מלשון אושיאניק—אין סופיות.
במשך שבוע שלם ניקה ירון את השירותים באשראם. ביסודיות אך בזעם נורא. הגורו עשה עליו רושם של אדם מופרע ולא נורמלי. ירון התעצבן ורתח מזעם. הוא לא הבין מה הקשר בין הניקיון של השירותים כתנאי לקבלתו ללימודים באשראם!! הוא רק ידע שתנאי הקבלה הזה הוא אבסולוטי ולולא קיומו הוא לא יתקבל למקום שאמור להיות המענה לאיכות הלימודים אותם חיפש זמן רב.
לאחר שבוע ניתנה לו גלימה בצבע בורדו שכמוה לבש כל תלמיד מן המניין, והפנו אותו לעבר אולם הרצאות בו רגואן רגניש עמד למסור הרצאה. לפני ההרצאה ניתן לירון דף ועט ונאמר לו שהוא יכול לרשום בדף שאלה אחת עבור הגורו. ואם הוא יראה לנכון, הוא יענה לו עליה לאחר ההרצאה.
ירון רשם בפתק שאלה אחת:
"למה כדי להיות מטפל טוב, צריך לנקות שירותים??"
ירון הניח את הפתק על שולחן המרצה והתיישב בסוף האולם שהלך והתמלא בתלמידים.
היו שם בערך כ- 300 איש, ואושו מסר הרצאה על המשמעות של ה'כאן והעכשיו'. הוא תיבל את דרשתו עם כמה סיפורים חסידיים אליהם היה מחובר מאד והשתמש בהם תדיר בדרשותיו.
חמש דקות לפני סיום ההרצאה, אושו מרים את הפתק של ירון וקורא בקול את השאלה הכתובה בו. שלוש מאות איש בהו בו, בירון, מתאפקים לא לפרוץ בצחוק מתגלגל. כולם ידעו ושמעו על המטפל הידוע שניקה את השירותים של האשראם שבוע שלם….
ואז אושו מרים את עיניו החודרות לירון ואומר לו:
People carry a lot of shit all the time.
How do you want to treat people if you're not willing to touch the shit??
To smell the shit??
In order to become a good therapist,
You need to dance with the shit!!!
Enjoy Dancing!!!
"זה היה רגע הטרנספורמציה שלי!!!!—אומר פרופ' ירון זיו.
Baguan, I got it!!'
הבנתי שכדי לרפא אנשים צריך לגעת להם בכאב, בלב. להגיע אליהם ולגעת בהם.
ריפוי של הנפש איננו מסלול מחקרי. עבודה ושינוי לא תבוא מהבנה שכלית וטיפול שכלי. הריפוי יגיע אך ורק עם הלב.
הבנתי מדבריו שיש צורה מדהימה נוספת של ריפוי, והיא דרך המוזיקה והריקוד, מדיטציה וחיבור פנימי.
למדתי איך לרפא בעזרת גשטאלט שהיא ריפוי נפשי וביטויה של הנפש בפעולות ריפוי חופשיות וזורמות.
התחלתי לעבוד ולרפא בשיטת הגשטאלט. שיטה שדרכה באמת ובתמים רוקדים עם ה- Shit :
גשטאלט
גישה חווייתית העוזרת לאדם לפרק את ההתניות מהעבר כדי שלא ישפיעו על ההווה, ושיוכל להגיב בצורה פרופורציונלית לאירועים שהוא פוגש.
כשמגיבים באופן דיספרופורציוני למאורעות, מגיבים מהתת מודע. משהוא ממעמקיו מנהל לנו את החיים ואנחנו איננו בוסים לעצמינו. בתת מודע מונחים כל חוויות העבר ואיתן הרגשות הנלוות אליהם. וככל שלא מודעים למה שקורה שם, כך הבחירה שלנו מוגבלת.
אנחנו פועלים באוטומט וחוויות העבר מנהלות אותנו.
לדוגמא: מטופל שהיה חרדתי מאד. מתעלק על בת זוגו וילדיו בלי לתת להם מרווח נשימה ורוגע, דואג ומתקשר כל הזמן כדי לוודא שהם בסדר בתדירות מוגזמת.
מתברר שהוא גדל בקיבוץ בו הלינה הייתה משותפת. הוא ראה את הוריו לשעתיים ביום בלבד. כששאר הזמן היה בחברת ילדים רבים נוספים ובלי כל טיפול אישי או תשומת לב ואהבה אישית של ההורים שלו.
זו חוויית חיים קשה מאד שמנהלת את ההווה שלו.
הוא היה מודע שזאת הסיבה לבעיה העכשווית שלו. אבל הנה הפצצה:
ההבנה איננה יוצרת את השינוי!!!
רק עבודה בצורת חוויה רגשית שיוצרת חוויה מתקנת יכולה ליצור שינוי!!!
To Dance with the Shit!!
מייצרים מצב שההורה ובן הזוג מבין שהילד הפנימי שלו סובל מחסך הורי, ועושים עבודה בצורה חווייתית של דיאלוג עם הילד הפנימי.
המטופל הפך להיות לילד של עצמו והוא שאל: "איפה ההורים שלי?? היכן הם??"
ואז ההורה שהוא כיום, מדבר אל הילד הפנימי שבו, מזין אותו ואומר לו: "אני כאן בשבילך. תמיד אהיה לצדך. לעולם לא אעזוב אותך!!"
לאחר עבודה חווייתית יסודית שכזו, חווית העבר נשארת זיכרון ישן ואינה נשארת אירוע מפעיל של ההווה.
We completed an unfinished business!!
אם מישהו חושב שהוא יכול להתייחס למאורעות הילדות שלו ולהחליט שאצלו זה יהיה אחרת, הוא משלה את עצמו. מפני שזה איננו פשוט כל כך. חוויות ילדות נטמעות עמוק בנפש והם זקוקים לעבודה יסודית כדי ליצור שינוי בגישה.
'פעם הגיע לטיפול גשטאלט קבוצתי איש עסקים מבריק ומפורסם. בעלים של חברת הייטק גדולה ומצליחה ואחד מטייקוני הכלכלה בישראל.
כששאלתי אותו בשביל מה הוא הגיע, אני והקבוצה היינו בהלם למשמע תשובתו:
"אני מתהלך כל הזמן בתחושה שאני מבלף על כולם. אני מחכה לרגע בו כולם יגידו לי שכל ההצלחה והעסק שלי, –הכול בלוף!! מתי יגיע הרגע בו כולם יגלו את הזיוף שאני.
ואני אומר לו: אבל יש לך הישגים מוכחים ואמתיים, איך בלוף??
התמונה החיצונית שלו מול זו הפנימית, סתרו האחת את השנייה!!
כאילו שהיו לו שני סרטים על חייו וסרט אחד היה הפוך מהשני.
איך זה קורה? הבן אדם מוביל כלכלה מפורסם וידוע, ופנימית—הכול בלוף!!
איך מחברים את המציאות לבן אדם? שום היגיון לא עזר!!
ומה באמת קרה שם?
מסתבר שהוא גדל בקיבוץ השומר הצעיר. בקיבוץ הייתה ועדת חינוך שקבעה מי מהילדים עולה לכיתה א'.
כשהגיע התור שלו, הועדה זימנה את ההורים שלו והודיעה להם שבנם הולך לחינוך מיוחד מכיוון שהוא סובל מפיגור.
באותה תקופה, מה שוועדת החינוך אמרה והחליטה, היה קדוש בעיני ההורים.
שמו אותו בכיתה של מפגרים. והוא היה בטוח שנים רבות שהוא מפגר.
אולם 'המפגר' הזה סיים תואר ראשון וגם שני, את התעודות של התארים שלו הוא אפילו לא הלך לקחת. ולא הופיע לטקסי הסיום שלו, מפני שלא האמין שהם אכן שלו. הוא היה בטוח ש 'עובדים עליו'. כשהקים את חברת ההייטק שלו הוא הטביע את עצמו בעבודה ועשייה, אך לפני כל ישיבת דירקטוריון המתח איים להכריע אותו. הוא נהיה חולה לפני כל ישיבה כזו. בלי להבין מדוע זה קורה לו. כל הבלגן התרחש אצלו בתת מודע והשפיע פיזית ורגשית על ההווה.
הוא הגיע אלי על סף התמוטטות.
ופה נכנס הגשטאלט.
אחרי שהוא סיפר לנו את סיפור הילדות שלו, הקמנו אני והקבוצה סצנה של 'בית משפט', בה 'תבענו' את ועדת החינוך של הקיבוץ.
האיש נאם נאומים חוצבי להבות של אני מאשים. היה תובע וגם היה שופט.
'עשיתם עוולה שאין עליה מחילה!! – הוא צעק על 'אנשי הועדה' בעוד הדמעות זולגות מעיניו —'מי אתם שתקבעו על ילד?? מה אתם מבינים בכלל באבחון?? חרצתם גורל של בן אדם לעשרים שנה של כאב וצער בלתי פוסקים!!'
הצעקות והבכיות שלו המסו לב כל אדם בחדר. זו הייתה סצנה מטורפת שדרשה ממנו אומץ בלתי יתואר.
אך המזעזע מכל היה כשמיניתי שניים מהקבוצה לגלם את ההורים שלו והוא שכב מקופל על הרצפה בוכה בדמעות שליש:
"איזה מן הורים אתם? איזה מן אנשי חינוך אתם? איפה האחריות ההורית שלכם להגן עלי, לבדוק ולברר האם זה נכון הגורל ופסק הדין שהועדה המטומטמת הזו חרצה עלי?? מדוע לא שאלתם? בררתם? על סמך מה קיבלתם את הנאמר לכם על הילד שלכם ללא ערעור או ברור? איך חרצתם כך את גורלי???
שלוש וחצי שעות של עבודה וניקוי פנימיים סיזיפיים. שעות שבהן הוא הוציא את הכול, את כל השיט. שעות בהן הוא התפרק לאלפי חתיכות ובכה על הרצפה כמו ילד קטן. וכולם חיבקו וחיזקו אותו עד שהיה מוכן לצאת לביתו.
למחרת הוא חזר. בן אדם חדש. הוא סיפר לנו שזו פעם ראשונה מזה שנים שישן לילה שלם!!
ולאחר כמה ימים הוא סיפר שהייתה ישיבת דירקטוריון שאליה הגיע בריא, רגוע וחזק. כשהוא ישב בראשה הוא דמיין בעיני רוחו את אנשי ועדת החינוך של הקיבוץ, ואת עצמו חורץ לעומתם לשון ואומר: 'אונה לכם!!'
–'פעם ראשונה שהסתכלתי וקראתי את התעודות שלי שעל הקיר ואמרתי לעצמי: "זה שלי!!! זה באמת שלי!!!"
זה גשטאלט!!!
רק חוויה מתקנת יכולה להשלים ענין לא סגור. והתסכול הגדול הוא שגם כשאנחנו מבינים ממה התגובה הלא רצויה נובעת, אי אפשר לעשות עם זה מאומה עד שלא נעבור חוויה מתקנת.
שניתן לכל הזעם לצאת.
לכל הכאב להתנקז.
לכל התלונות והכעסים על ההורים לצאת מול 'הכפילים' שלהם, מפאת כבוד הורים.
זה עובד, יוצר חוויה מתקנת ומדהימה.
ומשאיר את הטראומה כזיכרון רחוק,
ולא כאירוע מפעיל.
TO ENJOY DANCING WITH THE SHIT.
