הפתרונות שהרפואה המודרנית מציעה על מנת להרות באופן לא טבעי, כגון – תרומת זרע או תרומת ביצית או פונדקאות, מאתגרת מאוד את בני הזוג.
פעמים רבות, הבשורה על הצורך להרות מתרומה מכה את הזוג כרעם ביום בהיר ונשללת מהם שלא בצדק, האפשרות להתאבל על כך. להתאבל על אבדן השליטה, על הכיוון שלקחו טיפולי הפוריות, על אבדן החלום להרות באופן טבעי והמשאלה לילד משותף גנטית ("הרי בחרתי אותו בגלל הגנים שלו").
מייד לאחר מתן הבשורה המרה, עלולים להימנע מאת הרופא משפטים כמו:
"יש לי דרך לפתור את הבעיה שלכם"
"ברגע שתהיו בהריון הכל יישכח"
הבחירה בהליך עם תרומה, שאינו טבעי כרוך פסיכולוגית באתגרים רבים והאבל הכרחי להשלמה עם התהליך! ההתאבלות היא גם כן קשה כיוון שלא מתאבלים על אדם מוחשי אלא, על המשאלה לילד משותף.
אצל זוגות כאלה, עלולות לצוף חרדות רבות, כמו גם תדהמה, זעם, יאוש ודיכאון.
ממה חוששת האם העתידית, אם כן:
1. החשש שהתינוק לא יראה בה אם.
2. האשה בחשש מתמיד שהמטען הגנטי השונה משלה, יזכיר לה את הפגם שלה/ של בן זוגה באופן תמידי.
3. "מה יהיה אם הוא לא יהיה מוצלח כמו הבת הבכורה"?
4. חששות מזרות שעלול לפתח האב כלפיי הילד (במקרים של תרומת זרע).
לטעמי נושא זה רחב וחשוב ודורש התייחסות. חשוב להמליץ על כך למטופלי פוריות הנעזרים/ות בתרומה
