מאת זהר נוי
"אני אוהבת לכתוב סיפורים קצרים", מספרת אגי רגנר עם צאת ספרה השני "מה שאת רוצה", ומוסיפה "אני אלופה בלהוביל את העלילות שלי לפואנטה שזה בעצם המשמעות של הסיפור הקצר. אני חושבת שסיפור קצר הוא אומנות מפני עצמו. נדלקתי במיוחד על סיפורים קצרים כשהכרתי את ספריו של אתגר קרת ומאז אני חוזרת לקרוא את הסיפורים שלו שוב ושוב ותמיד מוצאת שם משהו שקודם לא שמתי לב".
"מה שאת רוצה" (הוצאת אלונים) הוא קובץ 16 סיפורים מקוריים והומוריסטיים המוגשים כמתנה לקורא, שבהם יכולה הסופרת הכול יכולה להגשים לגיבור את חלומו הנסתר והפרוע ככל שיהיה, סוג של חלום שלרוב רק ילדים מרשים לעצמם לעוף איתו.
אגי רגנר (65), נשואה ואם לבן ובת, תושבת קרית אתא. דוברת הונגרית ורומנית. כבר בגיל שש הכריזה שתהיה סופרת, רק לא ידעה באיזו שפה. קוסמטיקאית במקצועה, אוהבת לכתוב סיפורים, אוהבת לתכנן ולטייל בחו"ל בעיקר בצורה עצמאית ולא בטיול מאורגן. "אני אוהבת להתבונן באנשים בתחבורה ציבורית, ברכבות תחתיות, פארקים, לראות איך איש שמן אוכל כריך ואיך איש רזה אוכל אותו כריך, מנסה להאזין לשיחת טלפון בנייד (זה ממש לא מנומס, אבל הסקרנות שלי לא נותנת לי מנוח), לדמיין או לנחש את החיים שלהם, מנסה לתפוס מבטם ותנועתם לדמות הבאה שלי. אני גם אוהבת טיולים בארץ, נופים, בתים ישנים ומסתוריים עם טיח מתקלף, גינה פראית, עזובה כשהאוזן שלי שומעת את הספור הנסתר. רחובות בהם עצים זקנים ומדרכה עם שלולית בחורף.
"אני מתנדבת בארגון למלחמה בסרטן, תורמת טיפולים קוסמטיים לקהילת נשים מחלימות מסרטן ובזמן שמסכת היופי על פניהן אני קוראת להם סיפורים הומוריסטיים מהספר הראשון שלי "רק לא תה". נותנת להן רגע של נחת ובדרך כלל הן מבקשות לרכוש את הספר".
"מה שאת רוצה" הוא קובץ הסיפורים השני שכתבה אגי רגנר. ספרה הראשון "רק לא תה" (סטימצקי, 2013) סחף אחריו קשת רחבה של קוראים שביקשו עוד, וכעת היא שמחה להגיש לכם סיפורים נוספים וכבר עובדת על ספרה השלישי.
אגי רגנר מספרת: "מאז ומתמיד אני זוכרת שרציתי לכתוב, אך השפה הייתה נגדי. זה נשמע מוזר, אך אני אסביר מה זה אומר. נולדתי ברומניה טרנסילבניה ישירות לשתי שפות כשבבית דיברו הונגרית, בגן ובבית הספר דיברו רומנית. שתי השפות שונות האחת מהשנייה. השפה השלטת הייתה הונגרית והשפה שבה למדתי בבית הספר היתה רומנית.
"בכיתה גימל קראתי את הספר של אלכסנדר דומה "הרוזן ממונטה קריסטו" כמה וכמה פעמים. כה אהבתי אותו עד שהחלטתי לכתוב לו המשך. אבא שלי הזמין לי בבית דפוס מחברת מיוחדת עבה במיוחד בצבע סגול כהה שעד היום אני זוכרת. בזמנים ההם אפילו מחברת עבה אי אפשר היה להשיג בחנויות. כתבתי המשך לרומן שאז נחשב במושגים שלנו רב מכר. את המחברת שמרתי שנים רבות, אבל כשעליתי לארץ בשנת 1974 לא הרשו הרשויות להוציא מרומניה שום דבר כתוב בכתב יד והמחברת כנראה נזרקה לפח.
"בתיכון כתבתי שירים ברומנית שהופיעו בעיתון בית הספר. בלילות חלמתי בהונגרית וביום כתבתי ברומנית לדרישת השלטון הקומוניסטי. אהבת חיי היו חנויות הספרים, תיאטראות ובתי הקולנוע כשחבריי ואני חיפשנו את האמת בנרות בין ומאחורי השורות.
"לפני שעליתי לארץ בגיל 19-20 ניסיתי ללמוד עברית. אז משימה זאת נראתה לי בלתי אפשרית. אחרי השיעורים הייתי חוזרת הביתה כשדמעות בעיניי ואמרתי לאימי: "את השפה הזאת אני לא אצליח ללמוד לעולם". זה מה שאמרתי לה והנה הספר השני שלי בן 309 העמודים יוצא לאור, האם זה אמיתי? אני צריכה לצבוט את עצמי לוודא שזה לא חלום".
"היה שלב שהוריי רצו לעלות לארץ וזה לא התאפשר, אחרי כן הם אמרו שהם מבוגרים מדי כדי להתחיל מחדש. מגיל 15 חלמתי על ישראל ותכננתי אפילו לברוח מעבר לחומות הברזל של צ'אושסקו. על לימודים גבוהים ויתרתי כי ידעתי שאם אתחיל ללמוד משהו רציני אצטרך לוותר על העלייה לארץ לכמה שנים טובות".
להיות קרובה לאותיות הדפוס
"אחרי התיכון ללא מקצוע ממשי ניגשתי לבית הדפוס של 'סטו מרה' וביקשתי עבודה ללא תשלום. לא שינה לי מה לעשות רק להיות קרובה לאותיות ולבריאה של המילה המודפסת. סידרתי דפים שיצאו מהדפוס. עמדתי שעות ליד הבחורים שעבדו ידנית על העימוד של העיתון המקומי. עכשיו כשאני מדברת על זה אני לא מבינה איך כשעליתי לארץ שכחתי מהכול לכול כך הרבה שנים".
"בגיל 19 ביקשתי לעלות לארץ, אבל לא קיבלתי אישור. היה עליי ללמוד משהו כדי להעביר את הזמן עד להשגת האישורים לעלייה לארץ. מצאתי קורס לספרנות לחנויות ספרים בבוקרשט. זה התאים לי כמו כפפה ליד, סוף סוף הייתי בקרבת ספרים מיד ראשונה וכך ביליתי שנה מופלאה בבוקרשט, עיר הבירה. מאוחר יותר כשעבדתי בפועל וכשביקשתי שוב לעלות לישראל סחבתי על גבי ספרים מחנות לחנות כי המפלגה הקומוניסטית אמרה: "מי שמבקש לעזוב את גן העדן הקומוניסטי למען הציונים לא מגיע לו למכור ספרים, מגיע לו בקושי להיות סבל". כמה חודשים הייתי סבל, אך לא ויתרתי.
"עליתי לארץ ב- 1974 מטרנסילבניה סטו מרה SATU MARE בהונגרית SZATMAR. הגעתי לקיבוץ עין-המפרץ ובאולפן פגשתי בחורה מבודפשט שהותירה חותם על חי. היא דרבנה אותי לקרוא ספרים בשפת אימי-הונגרית אותה דיברתי, אך ידעתי בקושי לקרוא.
"באולפן למדנו עברית ועם החברים דיברתי רומנית. ערבוביית השפות האלה לא ממש עזרה לי ללמוד עברית כראוי. את התשוקה לכתוב קברתי עמוק עמוק בחלקים נסתרים בתוכי.
החתן המיועד
"כשעבדתי ולמדתי בקיבוץ מצאתי גם את החתן המיוחל. כדי לדייק יותר, הרעיון לחפש חבר היה של החברה החדשה שלי מהאולפן. החלתנו לפרסם מודעה בעיתון "אויי קלט". היינו בנות צעירות, מודרניות קלילות, אך תמימות למדי. רצינו לפרסם מודעה עם טקסט קליל 'שתי חברות דוברות הונגרית מחפשות להכיר בחורים דוברי הונגרית למטרת חברות'. האיש ממדור הפרסום הזדעזע עמוקות ושאל אותנו איך אנחנו חושבות שעיתון מכובד כמו 'אוי קלט' יפרסם דבר כזה? לחברות? אך ורק למטרת נישואין! קבע הפקיד".
"הסכמנו שיהיה למטרת נישואין, 'אבל רק בעיתון ההונגרי!' הפצירה חברתי באיש המוסרי שעמד מולנו, ואני עם העוקצנות שלי לא יכולתי לעצור את עצמי מלשאול אותו: "תגיד אדוני ומה הכוונה בדף שלם שאתם מפרסמים מסז'יסטיות שנותנות שרות עד הבית?".
"לא זוכרת מה הייתה התשובה שלו אז, מה שאני יכולה להגיד היום שמצבים כאלה משמשים אותי היום כהשראה לכתיבת סיפורים. אחרי שבוע הגיעו המכתבים של 'החתנים לעתיד'. להיות כנה לא הרבה במספר. סוזי התיישבה על המיטה בישיבה מזרחית ואחרי שקראה אותם העיפה אותם באוויר והכריזה: 'כולם מטומטומים' וצחקה. אז גילתה עוד מכתב אחרון ואמרה: 'זה הכי נורמלי מכולם אבל הוא נמוך בשבילי, הוא שלך', וזרקה את המעטפה לכיוון שלי. היום אנחנו נשואים 42 שנה. האם מגיעה לחברה תודה? ישנם ימים ישנם ימים. כמו שם של סיפור בספרי החדש".
"אחרי האולפן, הציעה לי הסוכנות היהודית ללמוד להיות אחות מוסמכת או שרטטת מכונות. ניגשתי למבחנים וכשעברתי במסדרונות של בית החולים רמב"ם ידעתי שלהיות אחות זה לא הייעוד שלי וברחתי מייד משם. למדתי שרטוט מכונות רק כי שילמו סוג של משכורת בזמן הלימודים. בן זוגי מהעיתון 'אוי קלט" שירטט בשבילי את כל העבודות שביקש בית הספר כי גם זה לא התאים לי באמת".
"כעולים חדשים לבדנו בארץ (בן זוגי ערק בזמנו מהונגריה) היה עלינו להתפרנס. לא חשבנו על הגשמת חלומות, אלא רק איך להתבסס בארץ. למרות חוסר הכישרון הטוטאלי במקצוע מצאתי עבודה. היום בהסתכלות לאחור אני יודעת שממש סבלתי באותו זמן".
"היה לי קשה מאוד להיות סגורה שמונה שעות במשרד, ספרתי את הדקות ואכלתי סנדויצ'ים, שמנתי, עשיתי דיאטות ורזיתי, ריכלתי עם החברות שלי, קראתי ספרים בהונגרית, רומנית וגם בעברית.
"בשנים האלה לא חשבתי על קריירה, אלא רק איך לשרוד כעולים חדשים. בשנים האלה נולד לנו בן. כמה מהמקומות בהם עבדתי פשטו רגל עד שטומי בן זוגי התחיל להתבדח ואמר: 'את מסוכנת כי אם תמשיכי כך כל המפעלים בארץ ייסגרו' והוסיף 'את צריכה להיות עצמאית, לך לא מתאים להיות שכירה'. 'במה בדיוק?', שאלתי והתשובה הגיעה מההורוסקופ – כבת מזל שור קוסמטיקה ואסתטיקה התאימה לי כמו כפפה ליד. כמקצוע כן, כאשת עסקים לא".
"היום יש לי מכון קטן לקוסמטיקה ובריאות הרגל במינון ופרופיל שמתאימים לי. למדתי רפלקסולוגיה ונפתחתי לרייקי ובגיל חמישים גיליתי את עולם המיסטיקה דרך קלפי הטרוט ונומרולוגיה. היום אני מבינה שכל אלה הכינו אותי לנקודת המפנה בחיי. מטופלת שאף פעם לא הייתה אצלי הגיעה אליי למכון הקוסמטיקה שלי, מישהי שהכרתי בעבר וכשיחת חולין שאלתי אותה מה היא עושה בימים אלה. היא סיפרה לי שהיא מנחה קבוצת לכתיבה יצירתית ואני מבלי להסס שאלתי: 'אני יכולה להגיע?'. 'כמובן' ענתה לי. הגעתי לחוג שלה והקסם וההתרגשות הגדולים בחיי עטפו והרימו אותי מעל האדמה. כשאני כותבת אני עפה ואין לי גבולות. זה מה שאני אוהבת בכתיבה את החופש לברוא עולמות. בהתחלה פחדתי מאוד וגם התביישתי. אני שכותבת בשגיאות כתיב ולא למדתי בארץ באיזה זכות אני כותבת בעברית?".
"התחלתי עם שירים. בשירים אפשר להגיד דברים משמעותיים במעט מילים, וזה עזר לי להיפתח לעולם הפנימי שלי ושל הכתיבה. אחרי שנה שכתבתי שירים אמרה לי המדריכה: 'את תוציאי ספר'. 'אני? למה אני, הרי כולם בחוג הזה שווים הרבה יותר ממני'! עניתי וצחקתי מהבדיחה, אבל המשכתי ונהניתי מהכתיבה מאוד.
"לילה אחד לפני שהלכתי לישון הופיעה לנגד עיניי דמות מזיכרונות רחוקים, ישירות מהטיול המאורגן שלי לארצות הברית. איש צעיר בעל שיער שחור, רזה מאוד, לא נאה במיוחד. הוא הציג את עצמו כעובד תעבורה בעירייה, בקיצור אוסף זבל בשעות המוקדמות של הבוקר. הייתה לו אישה יפה כמו דוגמנית. כנראה כבר אז הצית את דמיוני, אחסנתי אותו בקופסת האוצר שלי, שאז אפילו לא ידעתי שהיא קיימת, והנה הדמות הופיעה לפניי וביקשה להתעורר לחיים. זה הסיפור הקצר הראשון שכתבתי ונדבקתי בחיידק הכתיבה והפלא ופלא כתבתי בעברית, לא ברומנית ולא בהונגרית. זאת הרפתקת חיי, חלומה של ילדה בת שש שמתגשם".
"המשכתי לקורס כתיבה יוצרת של האסכולות בהנחיתו של אילן שיינפלד, וכאן פרסתי כנפיים. בהקשר לכנפיים אני רוצה לספר על נקודת מפנה מיוחדת במינה שהתרחשה, בלימודים שלי – כתבתי את אחד הסיפורים שגרמו לי להבין שיש לי 'את זה'".
"אילן ביקש שנמציא חיה חדשה שלא קיימת ונכתוב עליה סיפור. בהתחלה כמו כולם בקורס חשבתי לחבר כל מיני חיות קיימות ולברוא חיה חדשה כמה שיותר מוזרה, אבל אז עלה רעיון במוחי שלא צריך להמציא הרי העם שלנו כבר המציא אותה. היא זעירה מאוד וכמעט לא מורגשת ונמצאת בכיסים של כל אחד מאיתנו – מראש ממשלה עד למטה. קראתי לו "סמוכנס" – סמוך עליי, נס יקרה. אני ההונגרייה-רומניה מצאתי משחק מילים בעברית? 'עשית את זה, אימא!', אמר הבן הביקורתי שלי וכך נולד הסיפור 'תוצרת הארץ' שהוליד את הספר הראשון שלי 'רק לא תה!'. מאז לאורך בערך 9 שנים אני כותבת בעיקר סיפורים קצרים. לאחרונה התפתחתי ובספר החדש שלי יש גם סיפורים יותר ארוכים".
אוהבת לכתוב סיפורים קצרים
"למה סיפורים קצרים? אני אלופה בלהוביל את העלילות שלי לפואנטה שזה בעצם המשמעות של הסיפור הקצר. אני חושבת שסיפור קצר הוא אומנות מפני עצמו. נדלקתי במיוחד על סיפורים קצרים כשהכרתי את ספריו של אתגר קרת ומאז אני חוזרת לקרוא את הסיפורים שלו שוב ושוב ותמיד מוצאת שם משהו שקודם לא שמתי לב.
"ספריו של הסופר ההונגרי-יהודי המבריק אורקני ישטבן OREKENY ISTVAN שכתב סיפורים קצרים של דקה ליד מיטתי. בחיי יום יום אני יכולה להתפזר, גם בדיבור וקשה לי לדייק .לפני שפגשתי את בן זוגי התכתבנו הרבה והוא אמר לי וטוען גם היום שהוא התאהב בי דרך הכתיבה, כשאני מדברת אני משגעת אותו ובכתיבה הוא אומר שאני קולעת לעיקר ויש בי קסם.
"הסיפור הקצר ממקד אותי ואני מצליחה בדרך כלל לשמר בו סוג של מתח והפתעה. כל סיפור קצר שאני כותבת הוא עולם ומלואו אותו אני חיה בהתרגשות רבה. פעם אני קמה עם איבר מין זכרי ובפעם אחרת הדמות שלי מבקשת להיות חתול. יום אחר אני אישה שמאומצת על ידי משפחת תולעים נחמדה מהגינה כשהמשפחה המקורית שלי מתמזגת עם הסלולרי שלה ואני לא קיימת בשבילם. כתיבת סיפורים קצרים זה כמו להיות כל פעם משהו אחר וחדש באור השמש, ההפך הגמור מלהיות שרטט מכונות שסגורה במשרד עם פלורסנט".
"ההשראה לכתיבת הספר החדש הוא רב ומגוון, הנושאים ממתינים לי בפינת הרחוב המודרני, הם שוכבים בשקט על האספלט, אני צריכה רק להתכופף ולהרים אותם. אני מסתובבת עם אנטנות פתוחות כל הזמן, נושאים מגיעים אליי למשל מפרסומות מכל הסוגים, ברדיו, בשלטי החוצות או בטלוויזיה. הרי בפרסומות בדרך כלל מגזימים, מעצבנים ומצחיקים כאחד".
אנקדוטות מהחיים הפכו לסיפורים קצרים
"הסיפור 'הניקיון מהשטן' נכתב כתוצאה של הדגמה אמתית של השואב אבק "קירבי" שהוצג לי כמציל חיים של משפחה. היה עליי רק להושיט יד למחשב ולעוף עם הקיים".
"לבן שלי מגיל ילדות היו אמירות ורעיונות מקוריים שנרשמו בגדר נס בתא נסתר של הסופרת העתידית. אחד הרעיונות שלו היה שאבא שלו עובד בתי זיקוק הוא הפועל האחרון הישר והחרוץ האחרון בארץ ישראל ומגיע לו להדליק משואה ביום העצמאות. תמיד צחקנו על זה, אבל הילד לא, וכך נולד שנים רבות אחרי כן הסיפור 'ולתפארת מדינת ישראל'" .
"לפני ארבע שנים בל"ג בעומר ביקש מאיתנו הבן שלנו להתחיל לרשום את המוזמנים של המשפחה וחברים שלנו לחתונה שלו. טומי ואני הבטנו בדף הריק ואני הרגשתי חסרת אונים, הרי מאיפה אני אקח את המשפחה שאין לי, מאושוויץ? נכנסתי הביתה מהגינה שלנו כשבטלוויזיה ראיתי תכנית שבה מראיינים אישה מבוגרת בהילולה במירון. שאלו אותה איך היא חוגגת את החג והיא ענתה בטבעיות: "עם המשפחה שלי". "כמה גדולה המשפחה שלך?" שאלה המראיינת. "גדולה, גדולה, אחרי מאה הפסקתי לספור", ענתה ואני צעקתי בו ברגע לבן זוגי: 'את אלה נזמין לחתונה של דוד', ובשנייה הבאה אמרתי: 'טומי יש לי סיפור!'. 'חתונה אשכנזית' נולד בל"ג בעומר לפני 4 שנים. הכתיבה שלו ערכה בין שנתיים לשלוש בהפסקות ותיקונים רבים עד שאפשר היה לרקוד בחתונה האשכנזית.
"חתונה אשכנזית זה אחד הסיפורים בספר שקרובים לליבי. כל פעם שאני חושבת עליו הוא גורם לי פעימות לב מואצות והתרגשות רבה. ברמה מסוימת זה סיפור על משפחתי ואני חושבת, מבלי להגזים, שזה סיפורו של דור שלם אחרי השואה. "ילקה הבינה שאין לה זמן למשחק מקדים והחלטה לגשת ישירות לנושא ."אני מחתנת את הבן שלי ואין לי משפחה, אין לי מספיק אורחים לחתונה, לך יש משפחה של מאה אנשים ו…" רצתה להגיד שהיא מוכנה לקנות אותם בעסקת חבילה תמורת סכום נכבד שכולם יצאו מרוצים, אך ברגע האחרון עצרה את עצמה, הרי היא לא נמצאת בשוק, והיא פחדה שתפגע ברגשותיה (של שושנה) וזה יקלקל את הכול" (מתוך הספר). העלילה מתחילה באירוע משמח, אם ואב מקבלים בשורה שבנם מתחתן, ואין בשבילם אושר גדול יותר מזה, אפילו העצים בגינה שלהם מתלחששים ב'מזל טוב', אך אט אט מתגנב ענן שחור, כשהבן מבקש להכין את הרשימה. אין להם משפחה להזמין לחתונה".
"זה סיפור על השואה שמזדחל כענן שחור מדור הראשון לדור השני של השואה, ברגע שאמור להיות מאושר ושמח. הסיפור כתוב מזווית מיוחדת במינה שבה עצב, הומור ואבסורד מתחברים ומפתיעים את הקורא כל רגע ורגע ולא רק את הקורא, גם אותי כמחברת".
מתי את כותבת?
"אני מתחילה לכתוב בלילה בדמיון שלי במיטה בחושך ונרדמת עם הדמויות והעלילה ובלילה הבא אני ממשיכה או מתחילה מחדש. כך זה נמשך הרבה זמן ואם הדמות לא עוזבת אותי וכשההשראה מגיעה (קשה לי מאוד לכתוב בכוח, כמעט בלתי אפשרי) אני מתיישבת ואז מצידי הבית, הכיור, הזבל יכולים לעלות על גדותיהם, אני עפה עם הסיפור עד שהטוסיק כואב מישיבה".
על שם של הספר
"הפעם לא אני אלה הסיפורים עצמם נתנו את השם לספר. ברוב הסיפורים בשלב מסוים הגבר אומר לבת הזוג 'מה שאת רוצה'. לאמירה הזאת בסיפורים יש בדרך כלל הקשר הומוריסטי, אירוני וקליל ובסופו של דבר באיזה שהוא מקום אמירה צורמת. מכאן בועות הסבון על העטיפה, נו יאללה שיהיה איך שאת רוצה ושהכול יתפוצץ באוויר וכלום".
תני כמה דוגמאות של סיפורים מהספר
"חופש אמיתי או בשמו המקורי 'סיפורו של לאון' הוא אחד הסיפורים הראשונים שהתחלתי לכתוב כשסוף סוף החלטתי על ייעודי האמיתי שעליו חלמתי כבר בגיל שש, והוא להיות סופרת. מקור ההשראה של הסיפור הוא חתול סיאמי אמיתי שהגיע אלינו כגור וקראנו לו 'לו' LOU".
"כולנו היינו מלאי צער כשהוא חלה ומת בגיל צעיר ובעיקר בתי. הבטחתי לה שאני אכתוב עליו סיפור ומייד התחלתי במלאכה, אבל אז העלילה התחילה להסתבך ובאותה תקופה הסיפור היה גדול עליי. בינתיים פרסמתי את הספר הראשון שלי 'רק לא תה' והסיפור לא ניכלל בתוכו כי הוא היה רחוק מסיום".
"חופש אמיתי עבר את המחסום של סיפור הקצר, הוא נובלה-פנטזיה שבו הגיבור בשנות הארבעים לחייו, עייף מהמטלות היום יומיות של הגבר המודרני וחולם לצאת מהגוף של עצמו בעיקר כדי לא לשמוע יותר את אשתו ירדנה עם הבקשות וההערות האין סופיות שלה. הערות כמו: לנקות ביוב, להסיע את הילדים לחוגים, לסייד את האמבטיה, לסדר מדיח כלים ובו זמנית לנהל משרד פרטי למופת. ביום קיצי וחם במיוחד מבקש לאון להיות חתול חסר דאגה כדי לקבל אהבה ללא תנאי וללא תמורה. הוא לא באמת מאמין שזה אפשרי, אך להפתעתו זה קורה, ומכאן הוא יוצא להרפתקה מעניינת ואפילו מסכנת את חייו כבן אנוש".
בימים אלה עובדת אגי על כתיבת ספרה השלישי ומקיימת הרצאות סביב ספריה.
