עצמאות, שחרור, אביב וזיכרון

כשאני חושבת על המונחים הללו, אני לא חושבת על המדינה שלנו. אני חושבת עליכם, עלי ומה משותף לנו.
במה מתבטאת העצמאות שלי? מתי אני חשה משוחררת? כשאומרים "אביב" למה מתכוונים ואיך ניתן להתגבר על זיכרונות העבר וליצור זיכרונות חדשים וחיוביים?
עצמאות היא היכולת להחליט לבד מה אלבש היום לעבודה, מה להכניס לקופסת האוכל לצהריים. עצמאות פירושה להיות מסוגלת להביע דעה, גם מול המנהלת שלי, ביום שהיא פחות שלווה, מבלי לחשוש מהתוצאה.
עצמאות היא יכולת לבחור עם מי אני רוצה לבלות ואת מי לסנן בטלפון, לבחור לשטוף כלים מחר או לבחור על מי אני אשמח לעשות כתבה/ לשתף פעולה.
אני לא יודעת אם הבחנתם שתחושת השחרור נגזרת מהעצמאות. שחרור זה לשבת בערב יום שישי אצל חברים, להקשיב לשיחות, להאזין למוסיקה שמתנגנת ברקע, לשתות כוס יין לבן ולא להשתתף בדיון הקולח.
בסלנג מכנים את השחרור "לזרום". אני פחות מעריכה את המונח השגור הזה, כיוון שהוא גורם לאנשים לעשות מעשים בניגוד לרצונם האמיתי, להקל על תחושת המצפון וזאת תחת השפעה חברתית מוטה.
האביב מסמל עבורי ללכת לשדה הקרוב לביתכם, להתבונן בגווני הירוק, להריח פרחים ואפילו לעשות פיקניק ליד נחל כי תנאי מזג האוויר מאפשרים. האביב הוא הזדמנות ללכת בלבוש צנוע לבני ברק כדי להכיר את מנהגי "הגעלת הכלים" של המגזר החרדי, המתבצעים ברחוב הראשי.
זיכרונות מהעבר משרתים אותי כמעין "שיעור". הם מלמדים ממה להיזהר, על מי לסמוך, ממה אני מסתייגת, מה הם תחומי ההתעניינות שלי וכשאני צופה בסרט כמו צופן דה וינצ'י, אני נזכרת בטיול שעשיתי ברומא שמעורר בי מוטיבציה ורצון להגיע ליעדים חדשים ולהרחיב את אפיקי הידע.
אני לא יודעת מה תיקחו מהטור הזה ולכן אציין בפניכם משפט שאמר קולומבוס:
אתה לעולם לא תוכל לחצות את האוקיינוס אם לא יהיה לך האומץ להיפרד ממראה היבשה.