לא לוותר על החלום. ולממש אותו
מאת זהר נוי
המטפלת הזוגית והסופרת מלכה אדלר, ילידת כפר חיטים, רצתה מאוד לכתוב סיפור אהבה אחרי 4 ספרים בנושא השואה. המסרים שהיא מעוניינת להעביר באמצעות ספרה החדש "אלמה וביורן" הוא "לחלום לחלום לחלום. לא לוותר על החלום. ולממש אותו. לא להרפות. לא לוותר על אהבה. לעולם לא! לכל אחד ואחת בעולם הזה מגיע שתהיה לו אהבה. וצריך בשביל זה לפתוח את הלב".
"אלמה וביורן" (הוצאת הספרים "טפר"), הוא רומן אהבה מקסים, סיפור אהבה גדול מהחיים שעלילתו מתרחשת בנורווגיה ובישראל. גיבורי העלילה הם אלמה – ישראלית נשואה אם לבן, וביורן נורווגי גרוש אב לשני בנים.
אלמה בת ה- 29 הנשואה לבעל מנוכר, אם לילד, יוצאת לטיול מאורגן באירופה הקלאסית עם חברה. בהגיעם לנורווגיה, חברי הקבוצה מוזמנים לשתות שמפניה בלובי המלון. היא רוצה להישאר בחדרה אך חברתה לוחצת עליה לבוא. חברי הקבוצה פוצחים בריקוד הורה כטוב ליבם ביין, אלמה נגררת למעגל למורת רוחה. ביורן, גבר נאה היושב בבר המלון רואה אותה. הוא מזמין אותה לחדרו. היא נעתרת. הם עוברים לילה מטלטל. למחרת בבוקר עולה אלמה על מעבורת עם חברי הקבוצה מבלי שהספיקה להיפרד מביורן העובד כרופא בצבא – מלווה טייסים באימוניהם. ביורן מחפש אותה, ומגיע אליה באמצע הלילה.
ארבעה ימים הספיקו לאלמה כדי ללמוד מה זאת אהבה. "שוקולדה ים תיכונית חמה שלי", קרא לה הוויקינג שלה, כך קראה לו, והטיס אותה לשחקים. היא חוזרת לארץ, הוא רוצה לבוא אחריה, אך היא בוחרת לא לעזוב את הבית ונשארת עם בעל אמיד, המנהל בגאון משתלה משגשגת, ומעצב גינות פרטיות ופארקים עירוניים. אלמה אינה מאושרת. הציור בו היא עוסקת, מעניק משמעות לחייה. ובכל זאת אז, לפני עשרים ואחת שנים, היא בחרה לא לעזוב את הבית ולהישאר עם בעל דוקר. בגלל הילד וגם בגלל הביטחון.
21 שנים לאחר מכן היא טסה לנורווגיה לחתונת בנה איתמר עם אנה אהובתו הנורווגית, "אלוהים איך זה קרה?" היא זועקת ואין בה שמחה. היא מתייסרת, האם לחפש את אהובה משכבר? הטיסה לשם לוקחת את אלמה למסע אחורה בזמן – אל ילדותה במושבה הקטנה בדרך לצפת, אל יחסיה עם אמה אלגרה ילידת סלוניקי, אל המפגש עם הנורווגי ואל הציור שהציל אותה מחיי שיממון והעניק משמעות לחייה. זהו גם מסע אל נופי הגליל האהובים, אל הניחוחות והצבעים של ילדותה ואל הצלילים של אז, צלילי שפת אמה – הלאדינו.
דרך התמונות שאלמה מציירת ואלה שהיא רואה בעיני רוחה, אנו מתוודעים לחלומות של ילדה שאהבה לעוף, ליחסיה המורכבים עם ילדיה, ובעיקר לסיפור אהבה גדול מהחיים.
מלכה (מטרני) אדלר, היא סופרת ומטפלת משפחתית וזוגית, בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי, אוניברסיטת בר אילן, מלמדת בבית הספר לחינוך באוני' בר אילן – יועצות תואר שני. תושבת כפר סבא, ילידת כפר חיטים, ליד צוק הארבל שבגליל התחתון, בת למשפחה יוצאת בולגריה ואת שפת הלאדינו ספגה בבית הוריה בשנות ילדותה. כמו בספריה הקודמים, היא מצליחה לשרטט בסגנונה המיוחד והאותנטי וברגישות רבה דמויות הרדופות על ידי רוחות רפאים שהחיים חבטו בהן, ולמרות זאת בחרו באהבה.
"אלמה וביורן" הוא ספרה החמישי של מלכה אדלר. ספריה הקודמים: "שבי יפה, תחייכי" (מודן, 2011), "הילדה המסתורית של סבא" (ידיעות ספרים, 2005), "איצ'ו וברנרנד" (ידיעות ספרים, 2004), "בואי דודה, נרקוד" (ידיעות ספרים, 2001).
מלכה אדלר מספרת כי "כתיבת הספר ארכה מספר שנים. אני מאוד אוהבת סיפורי אהבה. לאחר כתיבת ארבעה ספרים הקשורים בשואה (הרביעי יצא בהוצאה פרטית), רציתי מאוד לכתוב סיפור אהבה. המסר שאני מעוניינת להעביר באמצעות הספר הוא לחלום לחלום לחלום. לא לוותר על החלום. ולממש אותו. לא להרפות. היוונים לא כתבו הספדים אחרי מותו של אדם. הם רק שאלו שאלה אחת: "האם הייתה לו תשוקה?" וזה לא משנה תשוקה למה, רק האם הוא חווה זאת?. טעם ההחמצה מאוד שורף. לכן אל לנו לוותר. נגעתי בכך בספרי הראשון 'בואי דודה, נרקוד'.
מסר נוסף, לא לוותר על אהבה. לעולם לא! לכל אחד ואחת בעולם הזה מגיע שתהיה לו אהבה. וצריך בשביל זה לפתוח את הלב".
מטפלת משפחתית וזוגית
מלכה אדלר מספרת כי "הספר כמובן מתחבר לטיפול המשפחתי והזוגי בו אני עוסקת שנים רבות. בין אם זה בהתייחסות לקשר בין הבית בו גדלנו ולבחירות שאנו עושים בעתיד. בקשר הטעון בין הורים וילדיהם הבוגרים. בחירת בן זוג והסיפורים שאנו מספרים לעצמנו, ועוד.
"רוב הזוגות במעגל החברתי הראשון שלנו התגרשו. אני מדברת על סוף שנות השבעים ושנות השמונים. זה לא היה מקובל אז וזה היה שוק לא קטן. לא הכרתי את עניין הטיפול המשפחתי והזוגי, אבל אני זוכרת שחשבתי: לא יכול להיות שאי אפשר לנסות לתקן. גם אני ואישי חווינו קשיים. ביקשתי שנלך לטיפול. הוא סרב. לא ויתרתי. וזו בהחלט הייתה מתנה בשבילנו. נדהמתי מהיכולת הזו של המטפל לחבר בין שנינו ולהביא אותנו למקום טוב יותר.
"וזה מה שאני עושה היום. בני זוג מגיעים אלי ויש לעיתים תחושה שתהום גדולה נפערה ביניהם. בטיפול אנחנו מנסים ביחד לבנות גשר מעל התהום הזאת. איננו מחפשים אשמים. האשה אינה אשמה בכך וגם הגבר לא אשם. מה שביניהם לא עובד, הזוגיות לא עובדת, ועל זה אנחנו עובדים. ארבעים אחוז מתגרשים היום בארץ, שישים אחוז מתגרשים בסיבוב השני, משפחות מתפרקות וזה כרוך בסבל רב לכולם.
"אני אומרת וחוזרת ואומרת לאנשים הנמצאים בקצה, שלהתגרש תמיד אפשר, אבל רגע לפני, אני מזמינה לעשות ניסיון לתקן. לעיתים אני מבקשת מבני זוג שלושה חודשים לא לדבר על גירושים. למרות הקושי. לעיתים אני כמטפלת צריכה להחזיק בשבילם את התקווה שאפשר לשנות. עד שהם יחוו זאת ויאמינו בכך. זה לא פשוט, אך הניסיון שלי מלמד שבהחלט אפשר. זאת גם למידה חשובה לילדים שלנו. היה קושי – לא ויתרנו! המשפחה חשובה לנו מידי. והילדים בהחלט לומדים. פחות מכל מה שאנו אומרים להם, יותר מההתנהגויות שלנו.
"בספר הזה היו לי דילמות לא פשוטות. התעמתתי עם ערכים החשובים לי ובסופו של דבר, כן, הייתי נאמנה לגיבורים שלי. כי להם יש הרי חיים משל עצמם.
"אירועים קשים מן העבר, זיכרונות כואבים, מלווים לעיתים אנשים לאורך כל ימי חייהם, ומשפיעים עליהם. הם לא נראים אבל הם שם. לגיבורי ספרי, ולא רק, יש רוחות רפאים בעלות משקל לא פשוט: אביה של אלמה נטש את אשתו ובתו בת השמונה ונעלם. לא השאיר כתובת למכתב או מברק. אמו של ביורן מתה בלידה שלו. אביו דחה אותו עד שגדל. סבתו גידלה אותו באהבה. ברור שהילדות הזאת צובעת את המשך החיים".
מחוברת ללאדינו ומנציחה בכתיבתה את כפר חיטים
אלגרה אמה של אלמה הגיבורה נולדה בסלוניקי. היא היתה ספורטאית מצטיינת הגיעה לארץ להשתתף במכבייה לפני מלחמת העולם השנייה ונשארה בארץ. כל בני משפחתה נרצחו בשואה. עולם שלם נעקר באחת מחייה. היא מתגעגעת לשפת הלאדינו השפה שדיברו בבית, לשירים, ומשלבת מילים בלאדינו בשפה העברית.
מלכה אדלר מספרת, "אני בת להורים יוצאי בולגריה שעלו כחלוצים לארץ ישראל (1935). היה להם חלום להקים ישוב חקלאי בארץ ישראל. הם הקימו את היישוב הראשון של חומה ומגדל, מושב שיתופי – כפר חיטים בגליל התחתון שם נולדתי וגדלתי. צוק הארבל והכינרת נופי ילדות אהובים, מככבים בספריי. אני מחוברת לקהילת דוברי הלאדינו בארץ. מרכז סאלטי לשימור וחקר הלאדינו נמצא באוני' בר אילן. בבית הורי התעקשו על השפה העברית. בזכות סבא וסבתא, הורי אבי שגרו איתנו בכפר, אבי דאג להביאם לארץ ב 1937 – השתמרה שפת הלאדינו. בספרי הראשון "בואי דודה, נרקוד" ובספר "אלמה וביורן" אני משבצת מילים בלאדינו".
"הסיפור על הכפר שלי מופיע בספרי הראשון "בואי דודה, נרקוד". גיבורי הרומן – מריקה וז'אקו, מבוססים על דמויות הורי. כילדה אהבתי לשמוע סיפורים על הילדות שלהם בבולגריה, על חייהם כחלוצים שעלו לקרקע ב- 7 בדצמבר 1936, לאחר שני ניסיונות לייסד במקום יישוב עברי שכשלו. אבל הם לא ויתרו והתעקשו, והקימו את היישוב הראשון במסגרת יישובי "חומה ומגדל". העלייה הבולגרית בכפר ובכלל נחשבת אידיאליסטית, ערכית, לא ידוע כמעט על עזיבת הארץ, למרות הקשיים, אנשים טובים, צנועים, מלאי שמחה ואופטימיות המסתפקים במועט. בכל פעם שרוחם נפלה מול הקשיים האדירים בימים של טרם המדינה, 1939 – 1936 היו מאורעות דמים שחוללו ערביי הארץ, ולא היו מים, והיה צריך לעבד אדמת טרשים כדי לבנות חקלאות מפוארת, נשמעה בכפר הקריאה המפורסמת – "היידה נשף" – וזה היה האות להתכנס בערב באולם בו הם רקדו אוחזים זה בזה במעגל לצלילי הגרמושקה, כדי לגרש את הייאוש. וזה עבד, ועוד איך. האיש שאחז בגרמושקה, ושר ורקד וסחף את כולם עם הקריאות "היידה נשף" ברגעי ייאוש, היה אבי ז"ל יצחק, איזקו מטרני.
"כמובן בכתיבת רומן יש עירוב של דימיון ומציאות, כי יש מרכיבי דרמה שחייבים לשמור עליהם. התכונות שתיארתי מאפיינים אף את אלגרה, אמה של אלמה גיבורת הרומן "אלמה וביורן". אשה שקטה, צנועה, מסתפקת במועט ולמרות שנעזבה על ידי בעלה ונותרה לבד, היא אינה מתלוננת, אלא רואה את הטוב בכל דבר. הכנסתי אף לרומן שמות של מאכלים אופייניים וקצת פולקלור – השירה והריקוד".
רק לאחרונה גילתה את הקשר המשפחתי האישי שלה לשואה
מלכה אדלר מספרת, שלאחר שכתב היד של ספרה הראשון יצא להוצאת ידיעות ספרים, "אמרתי לאישי שהספר הבא שלי ("איצ'ו וברנרד" – 2004 הוצאת ידיעות אחרונות), יהיה הסיפור של יצחק ודוב אותם הכרתי, שעברו כנערים את השואה. הוא ענה לי – אבל הם לא רוצים לדבר, את הרי יודעת זאת. עניתי שאמנם הם לא רוצים לדבר אבל הלב שלי אומר שזה יהיה הספר הבא שלי ועם הלב, כבר למדתי לא מתווכחים. יצחק גר במושב בן עמי בגליל המערבי. דב גר לא רחוק ממנו בנהריה. טלפנתי אליהם, ביקשתי לשמוע את קורותיהם, הם ענו לי, לא מדברים. ובכל זאת עליתי על רכבת לנהריה. וככה זה התחיל. במשך שנה נסעתי אחת לשבועיים ברכבת לצפון. פעם פגשתי את דב. פעם את יצחק. ובהמשך את שניהם. הם נתנו לי את סיפורם שהתכנס למחברת. שנתיים נוספות ישבתי בבית מול המחשב והפכתי זאת לספר בן למעלה מארבע מאות עמודים. העברתי את סיפורם דרכי, כאילו אני הייתי שם, מהלך מטלטל ביותר. בנוסף עשיתי עבודת מחקר מעמיקה.
"לאחר איצ'ו וברנרד כתבתי עוד שלושה ספרים הקשורים בתקופת השואה. לא הבנתי מדוע אני נמשכת לנושא זה שוב ושוב. אני חוזרת ואומרת שכבת לעם היהודי חשוב לי לתעד סיפורים אישיים הקשורים בשואה ובכל זאת לא הבנתי מדוע איני מרפה. יותר מכך, הרגשתי כאילו הייתי שם.
"לאחרונה נודע לי לראשונה שאח ואחות של סבי שגר איתנו בכפר, ובני משפחותיהם, נשלחו מיוון לטרבלינקה. נודע לי שאני נקראת על שמה של אחות סבי – דודתו של אבי, שנשלחה לטרבלינקה עם שלושת ילדיה. הייתי המומה! אבי וסבי מעולם לא דיברו על כך. הם גם עלו לארץ מבולגריה. לא ידעתי שקרוביהם היו ביוון. גם בספרי האחרון, מבלי לדעת זאת, הרגשתי צורך להתחבר בעקיפין לנושא. כמו שאמרתי, אני מתקשה להרפות".
אוהבת את הדמויות עליהן היא כותבת
"אכן הדמויות בספריי משתנות מאוד, החל מהילדה הגיבורה בבית הקצין הנאצי, אל הזקנה בבית אבות, מהנערים האמיצים שעברו מספר מחנות בתקופת השואה, ואל זוג נאהבים מארצות שונות. ורוב הספרים שלי כתובים בגוף ראשון. מה שמאוד עוזר – אני נוהגת להיכנס "מתחת לעור" לכל דמות עליה אני כותבת, ממש להזדהות, לנסות לראות את העולם דרכה, מה רואה, מה חושבת, מה מרגישה, כיצד נוהגת, ממה מפחדת, על מה חולמת, מה התשוקה, ועוד. מאז שהייתי קטנה אני זוכרת את עצמי מתבוננת באנשים מבוגרים. קולטת הבעות פנים שסיפרו לי סיפורים שאחר כך עפתי איתם בדמיון…
"דבר נוסף שמאוד חשוב- אני אוהבת את כל הדמויות שלי, מאוד, גם אם הן מעצבנות. אפשר לומר שבכל פעם מחדש אני מחזיקה להן ביד, ואנו יוצאות למסע. הוא לא פשוט אבל הוא מרתק, בכלל לשבת מול המחשב לכתוב ולשכתב שוב ושוב, זה נפלא בעיני. אני אוהבת מלאכה זו, ואסור להתאהב בשורות שלנו, אסור, אני אוהבת לדבר עם הדמויות, כולן קוראות לי וצריך לשמור על כולן, לקפוץ מכאן לשם ולא לשכוח אף אחת… וגם חשוב לזכור שדמויות אינן יכולות להיות פלקטיות, הן חייבות שיהיה בהם עומק, שיהיה בהם כמו בכולנו, גם חיוב וגם שלילה, והן צריכות כמובן לעבור שינוי במסע הזה. אגב במלאכת השכתוב אני בקלות רבה מוחקת חלקים שלמים, אני יודעת שמה שיבוא בהמשך יהיה טוב יותר. כי… פנט ריי – הכול זורם, משתנה, המים בנהר זורמים, אנחנו המתבוננים נמצאים במקום אחר כל רגע ורגע, וזה נפלא".
מלכה אדלר מספרת כי בימים אלה היא מתחילה בכתיבתו של רומן חדש, שיעסוק בין היתר בנושא זוגיות ואהבה.
לראיון מצולם עם מלכה שביצעתי מוזמנים להיכנס ללינק:
