מאת: שרה יעקב ,פסיכולוגית "מיפל" מרכז לטיפול ויעוץ למשפחה 050-5587684
תמונת ילדות שקשה לי לשכוח – אימא עושה הכנות למטבח ואני יושבת על הרצפה, מתחתיי סוג של שמיכה ועליה כל הירקות שאימא צריכה לבישול. כל פעם "קונה" ממני את הירק שצריכה וממשיכה בהכנות.
הייתי אומנם בת 6 אבל לפי הריח ידעתי באיזה חג מדובר ולפי הריחות שהיו כ"כ עזים ידעתי מה אימא מבשלת. מרק ומאכלים מיוחדים לחג, את הקומפוט המסורתי, ריח הציפורן, עוגת הדבש וריח החלות. הריחות מוחשיים לי עד היום, בפרט של החלות.
אני זוכרת את אימא לשה את הבצק, קולעת צמות.. אני מתגעגעת למאכלים שלה. את חלקם הגדול אני לא יודעת להכין. הם נשארו כזיכרון.
אווירת החג הייתה מורגשת הרבה לפני החג. כל הבית היה מתחדש. פה ושם רהיט, פעם אחרת וילונות. גם הבית לבש חג.
אבא היה הולך לחייט, מכין לו חליפה חגיגית בת שלושה חלקים, קונה עניבה ונעליים.
אימא ישבה מול מכונת התפירה ובחרה לעצמה, לאחותי ולי בד ודוגמא של שמלה. אני זוכרת איפה קנינו את הבדים, החנות של הטורקי. הייתה מוכרת לנו כמקום קבוע.
זכורות לי המדידות המעצבנות. לא תמיד ידעתי מראש איך יראו השמלות, לא היו בגדים מוכנים.
רשימת המוזמנים הייתה ארוכה. דודים, דודות קרובים יותר, רחוקים יותר. ידענו מראש שזו הזדמנות לפגוש את המשפחה המורחבת, ההערכות הייתה מורכבת. מי יבוא ואיפה ילון. המרחקים היו מרחקים ולא לכולם היו רכבים. היה צריך לארגן מי יאסוף את מי, מי יבוא ברכב ומי בתחבורה ציבורית.
לפני המפגש הטלפונים חגגו את השימוש. הייתה זו אסיפה כללית של כל השבט.
מבוגרים סיפרו חוויות על שנים שעברו, על דמויות שלא היו בין החיים ועל חוויות משותפות. האזנו בשקט, הסתקרנו. זו הייתה דרך להתחבר לשורשים, להיסטוריה ולמסורת.
הייתה מסורת לגבי המקום בו נערכה הארוחה. גם מקומות הישיבה סביב השולחן. תמיד מקום קבוע. הבית של דודה טובה בכפר. בית פשוט, ליד פרדס. היא הדמות שאיחדה את כל ענפי המשפחה המורחבת.
לקראת החג הסרוויס החגיגי יצא מהארון במקום הכלים היומיומיים. גם השולחן היה חגיגי, ערוך ומוכן. הייתה דינאמיקה מיוחדת, ידענו מראש מי יעשה מה, על מה כל אחד ידבר ומה יקרה לפני ואחרי הארוחה.
גדלנו והארוחות המשותפות נעלמו. מי שארגן את המפגשים הלך לעולמו והמפגש של המשפחה המורחבת הלך והצטמצם. כל אחד בפינתו, אין דמות מאחדת.
היום אנו חלוקים איפה יערך החג, אצל המשפחה שלי, אצל המשפחה שלך… באים רק לארוחה שלפעמים מוגדרת כטרחה.
ההכנות לחג הצטמצמו. אין חייט ואין תופרת, לפעמים יש קייטרינג או בריחה לחו"ל בכדי למנוע את "הטרחה". הארוחה הפכה להיות נטל. אומנם קל יותר לגשר על המרחק הגיאוגרפי, אך המרחק הרגשי נהייה גדול.
לילדים לעיתים החוויה היא של ניכור מול דמויות המשפחה. עדיף לראות טלוויזיה, לשחק בנייד מאשר לשחק במשותף.
הפרדס נעלם וכל השטח הפך לבניינים. הסרוויס התיישן ולפעמים גם נעלם. במקומו כלים חד-פעמיים. תחושת הבית הצטמצמה. קבוצת האנשים במפגשים הידלדלה.
לא מדברים על מסורת, לא על חוויות משותפות, לא על זיכרונות. אין אותה סקרנות ואין תחושה של יחד או שייכות. הזמנים השתנו מאוד, נהיינו משפחה מודרנית. המעורבות ההדדית מוגבלת ולפעמים הילדים לא מרגישים צורך במפגש.
החיים אחרים ונותר הגעגוע לזמנים אחרים, לאסיפה הכללית, לדודה טובה, למושב ולסיפורים. אך במיוחד במיוחד להכנות המקדימות, לקרבה ולשותפות. ל"ריח המסורת" ולתחושה של אחדות.
לא אצל כל אחד חווית חג כל-כך השתנתה. אך אני מאמינה שלא רק אני חשה געגוע לימים שהיו ונעלמו, נשארו התמונות והזיכרונות.
מסקרן אותי מאוד איזה זיכרונות ישמרו ילדיי, כמה יישארו קרובים למסורת, כמה תישאר החוויה המשותפת והאווירה של החגים.
