"אז, לאיזה זרם אתה שייך?"
רוב הישראלים נתקלים בשאלה הזאת פעם אחת לפחות במהלך חייהם. הכוונה בדרך כלל לזיקה לדת. חלק יענו כי הם שומרים על כל תרי"ג המצוות, אחרים יכחישו כל קשר לדת. יהיו גם כאלה שיגידו שהתשובה לשאלה הזאת מורכבת ואינה חד משמעית. רובנו יודעים, פחות או יותר, לאיזה זרם אנחנו שייכים מבחינת ההגדרה הדתית/ לא דתית. אך כמה מאתנו חשבו ברצינות על השאלה "לאיזה זרם ציוני אני שייך?", ומתי בכלל בפעם האחרונה ניהלנו שיח ציוני אמתי?
לפני כשנה קמה העמותה "שבעים פנים לציונות" במטרה לעורר את השיח הציוני בישראל ולתת במה לגישות הציוניות השונות, תוך הסתמכות על גדולי הציונים כמו הרצל, בן גוריון, ז'בוטינסקי, א.ד גורדון והרב קוק. באחת מפעולותיה הבולטות ציינה העמותה את כ"ט בנובמבר האחרון ע"י קיום ערבי לימוד ברחבי הארץ (בירושלים, מודיעין, תל אביב, חיפה, קיבוץ חנתון, ירוחם ועוד) ואף בקנדה – בשיתוף מרכז בגין והמכון למורשת בן גוריון. בפעילות השתתפו כ-900 איש, והלימוד התמקד בהחלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית.
מאחורי היוזמה הציונית הברוכה הזו עומד צוות מסור הפועל רבות למען העמותה, שמן הראוי להכירו.
הראשון הוא ניקולאי (נוי) טבך, מנהל ומייסד "שבעים פנים לציונות".
"ניקולאי, אלו מטרות אתם מתכוונים להשיג בטווח הקרוב?"
"המטרה שלנו היא להמשיך ולפתח פעילות חינוכית תוך שיתוף פעולה עם גופים שונים. הרעיון הוא לקחת את לוח השנה הציוני, לפעול בשיתוף עם עמותות ולקיים פעילויות שמחברות בין העבר, ההווה וגם העתיד, באמצעות העברת הרצאות, סיורים, ימי עיון ויצירת תוכן חינוכי."
טלי מוסקל היא רכזת גיוס והשמה של מתנדבים בתנועה.
"טלי, ספרי לי קצת על מתנדבי התנועה"
"עמותת שבעים פנים לציונות שמה לה למטרה לשמר ולחדש את השיח הציוני על גווניו. אנשים הם בסיס הרוח והחומר שלנו. מאז יסוד העמותה אנו אוספים לחיקנו מאמינים בדרך ונכונים לעשייה. עד כה הצטרפו עשרות אנשים בגילאים שונים אשר משקיעים מזמנם החופשי בעיצוב החזון, בכתיבת ופיתוח תכנים, בהעברת ערבי לימוד, באירוח פעילויות העמותה (עדיין אין לה משרדים) וביצירת שיח אמיתי מעורר מחשבה על דרכה של הציונות בימינו.
החזון שלנו הוא לקבץ מחד אנשים שאכפת להם ומאידך לאסוף אנשים ולטעת בהם את הרוח הציונית, לקחת חלק, להעביר את זה הלאה ולהשפיע על פני החברה שבה אנו חיים. מדי שבוע מצטרפים אנשים חדשים הנכונים לתרום, כל אחד בתחומו ובהיקף זמנו לטובת העמותה. כרכזת המתנדבים של העמותה, משמח אותי לפגוש כל פעם מחדש אנשים שרוצים ללמוד, לעשות, לפעול למען דברים שהם מאמינים בהם. מפתיע אותי לטובה לגלות את רוח ההתנדבות שמסתבר שעדיין לא פסה מן העולם, ולהיווכח שאידאולוגיה היא דבר שעדיין חי ובועט בכל גווני הקשת הישראלית."
קובי דנה, עורך ורכז תחום תוכן ציוני.
"קובי, מה שואפת העמותה להשיג בתחום חידוש השיח הציוני ודיון העומק הרעיוני?"
"ישנם מספר מושגים המונחים לפתחה של השאלה שלך. ראשית, מונח ה'חידוש'. בכל תקופה, הדור הצעיר שואף לחדש, זהו דבר טבעי ובריא. הסופר העברי, מייסד כתב העת 'השחר' במאה ה-19, כתב כי "החפץ נטוע בלב האדם לחדש חדשות, לפעול פעולות חדשות לבקרים", אולם גם סמולנסקין הצביע על החשיבות של חידוש מצד אחד ושימור עמודי היסוד והתווך של התרבות הלאומית שלנו מן הצד השני. אני חושב שבכך יש בציונות, גם בציונות המתחדשת שלנו במאה ה-21, מעיין ייחודיות מרתקת, פעולה הרמונית של שמירת קווי מתאר עתיקים המשתלבים עם מאפייני המודרנה וחיי ההווה, וצרכי ההווה יש לציין.
מושג נוסף שעולה הוא 'שיח ציוני'. מה זה בכלל שיח ציוני? מי נחשב ציוני? מי חלק מהשיח הזה ומי לא? בכל שיח תרבותי וציבורי יש היבטים של רלוונטיות ולגיטימציה. מה כן לגיטימי שיהיה במסגרת השיח ומה לא, ומי קובע את הלגיטימציה הזו? אלו שאלות שהעמותה שואפת להתמודד איתן במסגרת אותו 'חידוש השיח הציוני' בימינו. חשוב להבהיר כי בניגוד לגורמים אחרים הפועלים בימינו, איננו רואים לנכון ולגיטימי לקבוע מי ציוני ומי לא. כאשר עושים כך למעשה מדירים מן השיח גורמים שיכלו לתרום לשיח הציוני גם אם איננו מסכימים עמם על כל סעיף וסעיף בהשקפת עולמם. מנגד, ברור שכן יש 'גבולות שיח', כן יש 'גבולות גזרה', אם כך מה הם? זהו דבר שאני מאמין שיתברר תוך כדי עשייה, תוך כדי תנועה, כפי ששותפי ניר רייזלר טוען "בתנועה מתמדת", שכן אנו בכל זאת עדיין בתחילת הדרך. בכל מקרה, אנו שואפים שגבולות אלו יהיו רחבים ככל הניתן וכפי המתחייב מעמותה בעלת רוח פלורליסטית.
בעיני, השיח הציוני מכיל מספר קווי מתאר המציירים את האופי הרעיוני של הציונות כאידיאל יליד המודרניזם יחד עם מאפייניו ההיסטוריים המסורתיים. ביניהם אנו יכולים למנות את ההבנה היסודית שאין עליה ויכוח במסגרת שיח ציוני לגבי מהותו וחשיבותו של ערך הריבונות המדינית של העם היהודי בארצו ההיסטורית. וכן, זה משלב את שני האלמנטים יחד – "ריבונות יהודית בארץ ישראל". 'ריבונות' מהבחינה המדינית, העם היהודי לאחר אלפיים שנות גולה "חזר להיסטוריה", הוא כבר לא גורם פאסיבי הנתון לשליטת מלכים, קיסרים, אימפריות או חסדי אפוטרופוסים ונדיבים למיניהם. הוא בעל 'ממלכה' משלו, 'ממלכה' במובן המודרני של "מדינת לאום מודרנית", הוא בעל היכולת לקיים ישות מדינתית-פוליטית שלתוכה הוא יוצק את ערכיו הלאומיים האותנטיים. ו"ריבונות יהודית בארץ ישראל", כיוון שהציונות לא מכירה בטריטוריה אחרת מלבד ארץ ישראל כטריטוריה ההיסטורית שלעם היהודי יש אליה זיקה עמוקה – תרבותית, לאומית, דתית ורוחנית – רבת שנים כטריטוריה עליה הוא יקיים את מדינתו העצמאית. כמובן שיש דברים רבים עדיין בתוך תחום השיח הציוני, אך כיוון שקצרה היריעה, רק אוסיף ואומר כי על אף המחלוקות הרבות שהיו בתוך התנועה הציונית לאורך מעל מאה השנים לקיומה, בין הזרמים השונים, הרי שבכל זאת היו קווי יסוד שעליהם הסכימו כולם פה אחד.
כעת אני עובר למושג האחרון בשאלה שהעלית. "עומק רעיוני". הנושא נחשב כאחד מעמודי התווך של העמותה בפעילותה האינטלקטואלית שכן בעוד שאנו עדים לכך שקיימת התעוררות ציונית מובהקת בקרב צעירי הדור בעשור האחרון (זאת אנו רואים בדמותם של ארגונים ציוניים מגוונים), אנו לא רואים התגבשות רעיונית מספיק מעמיקה, אם בכלל. למעשה אפשר לומר שהעשייה שכבר מתרחשת בשנים האחרונות בשטח זקוקה ל"תורה". זקוקה ל"תורה" לא במובן של "נעשה ונשמע" אלא במובן שניסח זאת א.ד. גורדון "לבירור רעיוננו מיסודו". ההתחברות המתחדשת של צעירים בני דורנו במאה ה-21 לציונות נובעת מצרכי החיים של ממש, לא התלהבות רומנטית, אם כי גם זה קיים. "ההתחלה מן היחיד", ולמעשה גם לפני מאה שנה נולדה והתפתחה הציונות מתוך מציאות, מתוך הוויה קיומית לא מספקת של יחידי העם שחשו כיחידים את צרת הכלל. הם הבינו כי לא תהיה להם נחת באופן אישי כל עוד המצב החברתי הכללי של הווייתם לא ימצא פתרון. הציונות של ימינו נובעת מצורך מהותי שלנו. לכן העמותה שואפת לחדש את השיח הרעיוני המעמיק לחדור אל שורשי ההוויה הישראלית של ימינו, לנתח אותה ולהציע גם דרכים ממשיות להגשמה מעשית של אלטרנטיבות ריאליות וגם ערכיות. הציונות שוב כאן, היא חזרה לדיון ציבורי. אם בעשורים האחרונים הרימו גבה או שתיים למשמע המושג 'ציונות', חשבו שזו נוסטלגיה אנכרוניסטית שאין לה קשר ומקום במציאות היומיומית של ישראל, היום היא כבר הפכה להיות חלק מהותי במערכת הבחירות לכנסת – גם מדינית וגם חברתית. השאלה הגדולה העולה כעת היא – איזו 'ציונות' זו? איזו מין לאומיות יהודית-ישראלית מתחדשת כאן? זו שאלה קריטית מאוד. כמובן שיש 70 פנים לציונות… ואותן צריך לברר.
ומתוך כך, מתוך המכלול הזה, עולה התשובה באופן שאינו משתמע לשתי פנים: התודעה וההוויה הן שני דברים השלובים זה בזה. לא רק התודעה משפיעה על ההוויה ולא רק ההוויה משפיעה על התודעה, אלא הן שתיהן ניזונות זו מזו ומשפיעות זו על זו. לצד פעילות מעשית של ציונות בת ימינו, עלינו לפעול לשלב פעילות חינוכית, פעילות אינטלקטואלית שתיצור מחשבה ציונית חדשה ומקורית, כזו שתינק מתוך המסורת היהודית, הציונות ההיסטורית ודרכי המחשבה של ימינו ותיצור סינתזה שתוליד מחשבה ישראלית-ציונית רלוונטית שתהא אבן שואבת גם למעשים של ימינו וגם לדורות הבאים, בדיוק כפי שכתבי היסוד של הציונות היום מהווים עבורנו מקור השראה רעיוני ומעשי. וגם להוליד אנשי רוח בני דורנו המחוברים להוויית העם, אשר ניחנים ביושרה אינטלקטואלית גבוהה בדיוק כפי שהיו מייסדי ואבות הציונות ההיסטורית לפני מאה שנה".
ניר רייזלר, עורך כתב העת של העמותה – "אשמורת שלישית"
"ניר, איזה תפקיד ממלא כתב העת בעמותה ולאיזה קהל הוא פונה?"
בעשורים האחרונים אנו עדים לתהליכי ניוון ורידוד שיטתיים של הדיון הציבורי בארץ בסוגיות יסוד רעיוניות הנוגעות לקיומנו המשותף כאן. מגמות אלו נסמכות במידה רבה על תמורה מרחיקת לכת שעברה התקשורת בישראל, במסגרתה הוחלפה העיתונות התנועתית בעלת האוריינטציה האידיאולוגית שהיוותה פלטפורמה לדיון פלורליסטי ודמוקרטי בסך הכול עבור ציבורים רחבים, בעיתונות פרטית הנשלטת בידי קומץ בעלי הון והמונעת על ידי אינטרסים מסחריים אגוצנטריים בלבד. כך, את העיסוק המעמיק, היסודי והמורכב של עיתונים כמו "דבר", "על המשמר", "למרחב", "הירדן" או "חרות" באתגרים והדילמות שעמדו בפני היישוב העברי ולאחר מכן מדינת ישראל, החליפה התמקדות מצד העיתונות המסחרית בסנסציוני, הצהוב והפשטני, ונטיית יתר בלתי מאוזנת אל האישי והאינדיבידואלי בד בבד עם זניחת הלאומי והקולקטיבי. שינוי עומק תודעתי זה שעברה החברה הישראלית אחראי במידה רבה לכך ששינויים מהפכניים באופיה ובראשם הפיכתה ממדינת רווחה סוציאל דמוקרטית לכלכלה ניאו ליברלית, התרחשו באופן שנותר סמוי מעיני מרבית הציבור ומבלי שיתקיים ויכוח פוליטי משמעותי בעניינם.
הפערים החברתיים-כלכליים, השסעים המגזריים והניכור הבינאישי חותרים בהדרגה תחת אתוס שותפות הגורל, הערבות ההדדית והמחויבות לכלל שעמד ביסוד הקמת המדינה, ומערערים את שרידי הסולידריות והזהות המשותפת החיוניים לקיומנו כאומה. הדרך להצבת חלופה להם בדמות שיקום הממלכתיות הישראלית חייבת לעבור דרך בחינה נוקבת, מעמיקה ומתמשכת של המציאות בימינו והמגמות המכתיבות את התנהלותה, כשלב ראשון בדרך להבהרת התכלית המשותפת, היעדים והחזון ארוך הטווח שהיינו רוצים שישראל תתקדם לאורם.
כתב העת "אשמורת שלישית" הוקם במטרה להגשים את אחד מיעדיה המרכזיים של עמותת "שבעים פנים לציונות" שהוא עתיד לצאת לאור במסגרתה – לתרום להחייאת הדיון הציבורי האידיאולוגי בישראל שהיווה חלק ניכר ממקור חיותה של התנועה הציונית במקור, תוך חידוד המחלוקות העקרוניות שעמדו בבסיסו. העיתון יעשה זאת באמצעות קיום ויכוח מפרה בין מגוון הזרמים המרכיבים את הספקטרום הציוני כיום. קהל היעד שלו כולל אנשי רוח וחינוך, פעילים חברתיים ומגשימים חלוציים בני זמננו, סטודנטים, חברי תנועות נוער וכל מי שעתיד המפעל הציוני וחזונו יקרים ללבו. שמו של המגזין, "אשמורת שלישית", מתכתב עם המימרה הידועה לפיה תמיד הכי חשוך בטרם עלות השחר – ומזמין את הציבור לקחת חלק, כקוראים וככותבים, בתהליך של התבהרות רעיונית הרואה את העלטה התודעתית, הטשטוש המושגי ואובדן הדרך בהם אנו שרויים במידה רבה כחברה, כנקודת מוצא לזריחה מחודשת של ההגות וההגשמה הציונית, שדורנו משווע להן כיום יותר מתמיד.
אדיק קפצן, אחראי על קשרי תחום תוכן ציוני, אתר אינטרנט וערוץ יוטיוב.
"אדיק, אינטרנט ויוטיוב לא היו מוכרים להוגי הציונות הגדולים, ואפילו הרצל לא הצליח לחזות אותם בספרו 'אלטנוילנד'. איך משלבים בין הטכנולוגיה לציונות מרובת השנים; או, במילים אחרות, כיצד אפשר לגרום לגולש המודרני להקליק על סרטון שעוסק בציונות?"
"וואו, שאלה מצויינת… זו באמת שאלה לא פשוטה. ככלל, לסרטוני-ציונות למיניהם יש נטיה להיות או ישנים ובשחור-לבן, או כבדים, או שניהם. מכיוון שכך, לגרום לגולש המודרני, שמצפה למשהו קצר, קליט ועדיף גם מושקע ויזואלית, להקליק על סרטון-ציונות זו משימה מאוד לא פשוטה. אני לא אגיד לך שכבר פיצחנו את הנוסחה, אבל מנסים. כך למשל מפרסמים סרטונים חדשים יחסית, שעשויים היטב ועוסקים בישראל המודרנית עם מבט אחורה (למשל, פרקים מתוך "אז הרצל אמר…" של ארגון גשר), או לחילופין חומרים נדירים שקצת לא מסתדרים בראש (למשל, בן גוריון בריאיון טלוויזיוני, או ז'בוטינסקי בנאום מוסרט ביידיש). לעתים מה שעוזר זה כותרת מקורית שאנחנו נותנים לפוסט שבו מצוי הסרטון. קליפים לשירים גם בד"כ מתקבלים יפה. להגיד לך שזה תמיד מצליח? כאמור, לא. אבל זו הרי אחת ממטרות העמותה – לעניין אנשים בציונות. אולי לכשהעניין יגבר, נגיע יום אחד למצב שבו סרטון ציונות ישן, שחור-לבן וכבד יתקבל באהדה. אבל עוד לא הגענו. אנחנו רק בתחילת הדרך.
