בס"ד
יש חודשים מעטים מאד כמו החודש הזה שלא ראיתי בהם אף סרט הראוי לי לכתוב עליו ביקורת.
החודש היה אחד מהם. מתסכל ביותר.
כניסיון אחרון ראיתי את הסרט הזה. לגמרי לא הסטייל הרגיל של סרטי 'הבנות' מהם אני רגילה ליהנות. 1917. סרט מלחמה הארד קור. מלחמת העולם הראשונה.
כשיצאתי ממנו סימסתי ליהודית לוטואק, בעלת המגזין "מדוד לדור" שהחודש הזה לצערי לא יהיה טור ביקורת סרטים. סטו.
ובכל זאת, אני מאמינה שכל מה שאנחנו רואים, יש לזה סיבה, יש מסר שבורא העולם והיקום רצה שאראה. ובמיוחד סרט. לא סתם בחרתי לראות דווקא אותו.
אני חושבת על זה שזו הפעם הראשונה שאני רואה בפועל איך נראית החזית. איך מתנהלים חיילים, ילדים צעירים תחת איום על חייהם בכל רגע נתון. על הקושי והגעגועים. הרעב, השוחות, צחנת המתים וגועל החולדות, הביצות, המלכודות, ההרס הנורא והמוות חסר התוחלת וההיגיון של בני עשרה המתכננים איך לרצוח בני עשרה אחרים, במקום לבנות עולם ולהצמיחו.
קראתי המון סיפורי מלחמה. כתבתי כמה מהם בעצמי. ובכל זאת, היה משהו לופת לב, באצבעות קרות וקפואות, לראות את זה על המסך הענק בסינמה סיטי.
אך היו שני דברים שתפסו לי את המחשבה. שניהם הבהירו לי באישון לייל שבכל זאת אכתוב את הטור הזה.
תום, חייל אנגלי, יחד עם חברו וויל נשלחים אל תוך שדה החזית המפריד בין צבאות הנלחמים, כדי להעביר מסר לגדודים של 1600 חיילים היוצאים עם שחר למתקפה אבודה מראש, המסר שהם נשאו אמר לסגת כדי למנוע טבח נורא המתוכנן היטב ע"י הגרמנים. אח של תום הוא המפקד של אחד הגדודים האלו.
אז מגיעה הסצנה בה תום מציל ממות טייס גרמני ממטוס בוער, וכשוויל הולך להביא לו מים, הגרמני דוקר ופוצע אנושות את תום מצילו. וויל יורה למוות בגרמני.
תום בלייק מדמם בכבדות, כוחותיו אוזלים וברגע של הבנה וחוסר אמון הוא שואל את וויל שפילד:
"אני עומד למות?"
וויל עונה לו:
" כן תום, אני חושב שאתה עומד למות"
ואני פתאום קולטת כמה שבריריים הם החיים. כמה מהר הם עלולים להסתיים. בלי ערובה לכלום. בקושי התחילו וברגע גורלי אחד הם נגמרים. ומהר כל כך.
כמה שיודעים את זה, לראות את זה על המסך הענק פשוט מזעזע את אמות הספים.
ומה מבקש ילד שחייו הולכים ואוזלים מגופו?
הבטחה שוויל ימשיך במשימה, ימצא את אחיו ויגן עליו.
בקשתו הבאה היא, שוויל יוציא מכיסו את התמונה של בני משפחתו, אותה הוא מניח על ליבו הפועם את פעימותיו האחרונות. ועליהם מכוונות מילותיו האחרונות:
"אמור להם, וויל, שאני אוהב אותם"
אני חושבת על מרוץ החיים, על העבודה, הפרנסה והעיסוקים הרבים התופסים את ימיי ולילותיי. כמה מהם אני מקדישה בתשומת לב מלאה באמת אל בני משפחתי? אל האנשים שעליהם אחשוב, שאותם אחבק קרוב לליבי ברגעים הכי קריטיים בחיי!!
האם הם מרגישים את האהבה הזו עכשיו? ביום יום?
האם אני מראה להם עכשיו כמה הם יקרים לי? חלק ממי שאני? תקוותי וגאוותי?
האם אני אומרת להם את זה יום יום? מראה להם את האהבה הזו מספיק?
באמת שהייתי צריכה וזקוקה לראות את הסרט הזה!!
רבקי, להוציא אותך לאור
