אנו חיים בימים טרופים בהם המציאות המוכרת לכולנו משתנה לנגד עינינו. מציאות שקוראת להסתגלות וגמישות בהתנהלות האישית, המשפחתית והעסקית.
אבל, כמה הסתגלות? כמה גמישות? עד כמה רחוק אנחנו יכולים להימתח? או אולי צריך לשאול עד כמה אנחנו יכולים להתכווץ?
והרכבת נוסעת, דוהרת. רכבת הרים מטורפת. הכאוס בחוץ הופך אט אט להיות הכאוס בפנים. כשכבר נדמה לנו שאנחנו בעלייה, מתחיל לחלחל הפחד האילם מהירידה שתיכף תגיע, וכשאנחנו צוללים בירידה יש בנו תפילה חרישית (או צעקה גדולה) שלא נתרסק.
לרכבת הזו יש ריתמוס משל עצמה, שעליו אין לנו שליטה. המרחב היחיד שבו אנחנו יכולים לבטוח הוא המקום הפנימי בתוכנו, שממלא את ישותנו בידיעה שבכל מקום בו נהיה על פני המסילה המטורפת הזו אנחנו נהיה בסדר.
הקול הזה של האני הבוטח בדרך, הוא הקול הבוטח ביכולתנו לשאת את נפתולי הדרך גם אם היא מפותלת, כואבת וסחרחרה.
לשאת את דהירתה של הרכבת לצד הפחד מהלא נודע הוא האתגר הגדול של הימים האלה. להסכים להתמסר לנפילה בידיעה שהעלייה תגיע אחריה, גם מבלי שתכננו, הוא המפתח.
אין הכוונה לעמוד חסרי אונים וחסרי מעש מול הרכבת, או בתוכה. העבודה היא לאמן את הקול הפנימי שיעזור לנו להיות ברכבת בלי פחד.
אבא שלי היה אומר "אם אין אמונה אין תקווה, ואם אין תקווה אין דרך".
אני מאמינה בקולה של התקווה.
