2001–2023 מראשון לציון
הפעם אני כותבת על שיר חנה ג’ורג’י,
צעירה מראשון לציון, העיר שאני חיה בה שנים רבות, העיר שבחרתי בה כבית.
אני ילידת צרפת, אישה שכבר צברה חיים וזיכרונות.
וכשאני מתבוננת בדור הצעיר שגדל כאן, אני רואה את האור שבו.
שיר היתה אחת מנקודות האור הבהירות הללו.
שיר נולדה לגלית ורונן, בת בכורה ואחות גדולה לרועי וליהונתן.
היא גדלה לתוך אהבה והפיצה אותה הלאה.
היא היתה מצטיינת, עמוקה וסקרנית.
אהבה מילים, אהבה מוזיקה, וראתה בסיפורים דרך להבין את העולם.
חלמה ללמוד ב־בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה ולכתוב תסריטים משלה, לספר סיפורים שייגעו באנשים,
שיאירו נקודות נסתרות, שיחברו בין לבבות.
אך מעבר לכל הישג, היה בה אור פנימי, יציב ובהיר.
באחד הימים בשירותה כמ"כית, לאחר אירוע קשה בגדוד, כתבה למפקדת שלה משפט שהיה נר לרגליה:
"הקפד לשמור על האור שלך בהיר וזוהר.
אתה אף פעם לא יודע עבור כמה אנשים אתה יכול להוות מגדלור."
שיר בחרה להיות מגדלור.
לא בסיסמה אלא במעשה.
היא שירתה כלוחמת וכמפקדת בגדוד לביאי הבקעה,
החיילים שלה היו בראש סדר העדיפויות שלה,
וידעה שברגעי סערה, מישהו צריך להישאר יציב.
מישהו צריך להאיר את דרך.
והיא היתה מוכנה להיות האדם הזה עבור הסובבים אותה,
ואף ביקשה להטמיע בהם את הרצון להיות גם הם מגדלורים.
ב־7 באוקטובר 2023 נסעה עם חברותיה למסיבת נובה סמוך לקיבוץ רעים, שם נרצחה, והיא בת 22 בלבד.
חודשים ספורים לאחר הרצחה חלה אביה רונן.
שנה ושלושה ימים לאחר הירצחה של שיר, נדם ליבו.
אסון כפול למשפחה אחת.
כאב שאין לו שיעור.
בפינת "האור שנשאר" אני בוחרת להתעכב על אותו מגדלור.
שיר לא רק "האירה",
היא חיה כך.
האור שלה נשאר.
בהשראה שהיא הותירה,
ובבחירה שלנו לשמור גם אנחנו על האור שלנו בהיר וזוהר.
יהי זכרה וזכר אביה ברוך.
