קיימים סוגים שונים של קשרים החל מהמשפחה הגרעינית אליה נולדנו, ובהמשך זו שהקמנו. וכמובן המשפחה המורחבת יותר של אחיינים, דודים, סבים, סבתות וכל אלה שעימם אנו חוגגים יחד במועדים, ועימם נפגשים מפעם עד פעמיים בשנה ועד מפגש יומי קבוע. יותר מכך לרוב מערכות יחסים נוספות שניצור בחיינו נשענות על דפוסי התנהגות וערכים שהכרנו במסגרת המשפחתית שלנו.
תוחלת החיים הארוכה יצרה מערכות יחסים בין-דוריות הנמשכות שנים רבות, ומכאן שחלק מהאתגרים של ילדותינו מלוות אותנו גם היום.
כשהורה מתבגר או נפטר מתרחש תהליך אובדן נוסף במקביל, כשהילד הופך להיות ה"מבוגר האחראי". השינוי שחל במאזן הכוחות מחייב מצד אחד התארגנות מחדש, שינוי בהגדרות התפקידים של כל בני המשפחה: ההורים, הילדים ואף הנכדים. מצד שני, מצבים אלו לרוב גורמים להתעוררות פחדים, מתחים, לחצים ועימותים במערכות היחסים המשפחתיות. ומכאן מומלץ תהליך רגשי לעיבוד האובדן.
ביחסים בין ילדים להורים זקנים מתעוררים מספר קונפליקטים חדשים וישנים גם יחד.
קונפליקטים ישנים ובלתי-פתורים על מתחים בין הילדים של ההורה המבוגר, או ובין ההורה וילדיו. מעניין הוא שלרוב התפקידים במשפחה נשמרים, והילד המטפל, הדואג והאחראי הוא זה שגם כבוגר מטפל בהוריו. ואז שוב מתעוררות בו תחושות תסכול וקיפוח של הנותן ולא מקבל מספיק.
משפט קשה הוא שבמשפחה אין שוויון ואין צדק, ולמרות הציפייה לא תמיד מקבלים אותנו ללא תנאי. העצוב הוא שלעיתים מבוגרים ממשיכים למצוא את עצמם נאבקים על אהבת הוריהם. ואז בתקופה הקשה רגשית התחרות, הקנאה, תחושות הקיפוח וחוסר הביטחון מתעוררים מחדש.
המשימה של "הילדים המבוגרים" שהפכו להורים להוריהם היא להבין את הקושי של ההורים, לקבל את התלות ולהכיר בצרכים החדשים של ההורים. לטפל בהורה מתוך אהבה ודאגה בלא לברוח מההתמודדות הרגשית. ועדיין לא לאבד את עצמם ואת עצמאותם בתפקיד המטפל ללא גבולות. במילים אחרות, העצמה רגשית של הילד המבוגר, לשמירה על עצמם ולהציב גבולות למרות העומס, והלחץ הרגשי הכרוך בטיפול בהורה. להמשיך לנהל אורח חיים אישי, משפחתי וחברתי.
עולים גם קונפליקטים חדשים עקב הצורך בטיפול רפואי ופיזי בהורה במסגרת ביתית או מוסדית חיצונית. עיסוק בשוויון בטיפול ובניהול כספי. עובדות-החיים הקשות הן שהורינו מזדקנים יותר, ומיום ליום הופכים להיות תלויים בילדיהם יותר ויותר. הגלגל התהפך והם כעת החלשים והנזקקים, וילדיהם לרוב הם המקור היחיד לתמיכה ולסיוע.
בשנים האחרונות נוכחים חדשות לבקרים במקרים בהם הילדים, שהפכו לאנשים מתחשבנים עם הוריהם. למרות השינוי במאזן היחסים. ולמרות שאלו דברים שהתרחשו לפני שנים רבות, ולמרות שלכל תקופה יש את אילוציה. במילים אחרות, ההורים עשו כמיטב יכולתם.
התחשבנות עם הוריו איננה מכירה בשינוי העמוק במצב היחסים, וממשיכה דפוס שהיה אמור למצות את עצמו לפני שנות דור. בנוסף, לעיתים גם בני או בנות הזוג של הילדים "מוסיפים שמן למדורה", עקב יחסים לא תקינים עם הזקנים.
התוצאה ההרסנית היא ללא חמלה, ללא כיבוד אב ואם, וללא כל הכרת תודה, אם בהתעללות רגשית עד סחטנות או ניתוק פיזי. אין אני סבורה כי הילדים התוקפים את הוריהם הם אנשים רעים, ושלעיתים תחושת העוול שנעשה להם היא בלתי נסבלת. השאלה היא מה עדיף עבור שני הצדדים – ניתוק או התחשבנות במטרה שההורים ייקחו אחריות על מעשיהם?
הרי אפילו בחוקי המדינה יש נסיבות מקלות, ויש חוקי התיישנות על פשעים. אך כנראה שבחיסול חשבונות במשפחה אין חוק התיישנות ואין נסיבות מקלות, וכאן מדובר לא רק על ההורים, אלא על כל הדמויות במשפחה.
לשמחתי ניתן לעשות שינוי באמצעות תהליכי אימון NLP לשחרור וסליחה לעבר, כדי שתוכלו לחיות בשלום ואהבה עם עצמכם ועם בני משפחתכם, ובעיקר עם הוריכם בדמי ימיהם.
מכל הלב
רחל סטיקלרו
