צבע. שפע. עצירה. מילים קטנות, עולם שלם.

מאז אותו בוקר נורא של ה־7 באוקטובר 2023, צבעי המציאות שלי התערבבו מחדש.
היו תקופות שבהן החיים נראו לי כמו קנבס מלא בגוונים – של משפחה, של יצירה, של עשייה. צבעים חמים של אהבה וקהילה, צבעים עזים של תשוקה ליזום, צבעים שקטים של שגרה מבורכת.
ופתאום – הפלטה השתבשה. שחור של אובדן, אפור של חוסר ודאות, אדום של כאב.

אבל החיים, כמו החיים, ממשיכים לנוע. וכך גם אני.

במקביל לכל ההתרחשויות – מהמלחמה בדרום ועד ההתלקחות מול איראן – המשכתי לקום כל בוקר עם אותה שאלה: איך ממשיכים? איך יוצרים שגרה כשהכול כל כך בלתי שגרתי?

הייתה בי תקופה של עצירה. עצירה יזומה, ולא תמיד מתוך בחירה. עצירה כדי להקשיב ללב, כדי להקשיב לעם שלי. עצירה כדי לא להעמיס עוד לפני שאני מחזיקה בעצמי. והיה בזה גם משהו מרפא. כי רק מתוך עצירה אפשר להתכוונן מחדש. לשמוע, לראות, לנשום.

ובזמן הזה, בין סערה לסערה, צמח בי גם משהו אחר – תזכורת לשפע.
שפע של אנשים טובים, שפע של רעיונות שלא עזבו גם כשאני עצמתי עיניים מעייפות.
שפע של הזדמנויות – גם כשנראה היה שאין.

העסקים שלי – המגזין, הקולינריה, הסדנאות, הראיונות – לא תמיד הלכו בקצב שדמיינתי. לפעמים היה צורך להאט, להתאים, לעצור ולבחון מחדש. אבל כל פעם שפתחתי את הלב – אליכם, לקהל שלי, לאנשים שמקיפים אותי – גיליתי שיש לי בשביל מה להמשיך.

כאישה, כאימא, כבת, כחברה וכאזרחית במדינה שלנו – אני חיה על התפר. בין כאב לתקווה, בין תנועה לעצירה, בין אובדן לשפע.

והצבעים? הם חוזרים.
לאט.
בזהירות.
אבל הם חוזרים.

ואם גם אתם מרגישים לפעמים שהצבע דוהה – תנו לעצמכם רגע של עצירה, תזכרו בשפע שיש מסביב, ותנו לצבעים שלכם לחזור בקצב שלכם.
אני כאן, ממשיכה ליצור, לחלום ולשתף – ואתם מוזמנים להישאר איתי, במסע הזה.