"ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע,"
לאה גולדברג, מתוך השיר: האומנם עוד יבואו ימים
השיר מבטא, בין היתר, כמיהה לחזור לחיי שגרה פשוטים בהם "פשוט" חיים את החיים – נוגעים בהם וחווים אותם בזרימה הטבעית שלהם, ללא מלחמות ומיני אסונות אחרים. "פשוט" לאהוב ולרוץ בשדה הפתוח ברגליים יחפות, כפי שנכתב שם.
יש שיגידו שכשם שלא פשוט כלל להגיע לאותה פשטות בחיים, ולא רק כאן בישראל, כנראה כך גם לא פשוט לכתוב עליהם.
המודל הקלאסי של כתיבת סיפור מתבסס על ה"פואטיקה" של אריסטו, הפילוסוף הראשון בתרבות המערבית שחקר יצירות ספרות של זמנו ואלה שקדמו לזמנו, מתוך כוונה לגלות מה הפך אותן לסיפורים מעניינים ובעלי השפעה, ועל בסיס מחקר זה הציג את תפיסתו בספר זה. לטענתו, סיפור (זה נכון גם לגבי דרמה) הוא חיקוי מציאות "מימזיס", לכן המבנה של הסיפור מחקה תהליכים שבני אדם עוברים במציאות. הסיפור הוא סוג של מראה אנושית, לכן הקורא או הצופה, מזדהה ועובר חוויה רגשית, סוג של "קתרזיס", תוך כדי הקריאה בסיפור או הצפייה בהצגה.
מאז אריסטו, בתקופות שונות, נעשו שינויים במודל הזה, אך בדיקה לעומק מראה שהשינויים האלה נעשו על הבסיס של המודל הקיים, אך אף אחד לא הציג מודל אחר. וזאת כנראה בגלל שהמודל הזה הוא אכן חיקוי מציאות.
ואם נחזור לעניין הפשטות – על פניו נראה שאם יש "מודל" אז "פשוט" לכתוב סיפור על-פיו. אך כיוון שהחיים לא פשוטים, כך גם כתיבת סיפור על-פי "מודל" המחקה מציאות אינה פשוטה כלל והכמיהה לפשטות בעינה עומדת.
קטי פישר – "פיית הסיפורים" – סופרת, כתיבה יוצרת, עריכה ספרותית
טל' 052-3836231
