באמצע העשור השישי לחייו פגעה מחלת הגלאוקומה ביואב והוא לא יכול היה להתעלם מהדמיון לאסתר הירש שהתעוורה בערוב ימיה.
סערת רגשות השתלטה על יואב. האם זו מקריות? ואם לא… ואולי הקשר עם אסתר הוא קשר דם? ולמה אמצה אמו שלומית את הזוג הירש? ולמה רק אותו לקחה לליווי הזוג הירש למושב? ולמה הביטה הזקנה בעיניו כמו מחפשת משהו שלא מצאה מעולם? והמסר הסתום שלחש אליהו באזנו "היית לי כבן…" חזר והדהד שוב ושוב. המסך עלה והמסרים היו לו חידה. האם נשאר עשר שנים בסנט מרי ולא חזר אחרי שנה… כי לא פתר את החידה? מדוע לא שמר על קשר עם המשפחה? מדוע נטש את נעמי בחטף… ואת חורשת האלונים היקרה כל כך לאימו.
מה כולם יודעים והוא לא…? ואולי יודע ולא מאמין, לא רוצה לדעת…? ואולי קיים עוד מסך שעליו להסיט …?
בדמיונו הישיר יואב מבט ארוך אל האופק אותו זכר מילדותו. אל גווני הירוק שנעו לנוכח משב רוח הערב. אל שדרת הברושים הצבועים ירוק עז שהקיפה את החורשה, אל מטע עצי השקד הסמוך שהחל להשיר את עליו. משמאל לתמונה הרחוקה רחשו עצי צפצפה כסופים באים בימים ומצבות דהויות עמוסות בלוטי אלון חומים.
יואב התיישב ברישול על כורסת המטוס המאובזרת וכמו במסע חזון אינדיאני נע דמיונו אל טבור נוף ילדותו, אל החורשה. מתחבר אל כוחות הטבע והאנרגיות הרוחניות של הבריאה אל הזהות העצמית שלו כמו מבקש לקבל תובנה עמוקה על עצמו ועל העולם שאולי קשורים במישרין למטרתו ולגורל חייו.
כמעט זריחה. יואב עצם את עיניו בחוזקה כמו ביקש להקפיא בדמיונו את תמונת השחר, להאזין לצלילי הרוח המפרידה את עלי השקד מבדיו ולהכין עצמו לחורף, וגם לו עצמו לספק כלים למצוא את זהותו, את מטרתו בחיים ואת הכיוון הרוחני המיועד לו.
טיפוף רגליים הסיט את יואב מהרהוריו. הייתה זו דיילת שנגשה ושאלה לשלומו לאחר שזיהתה את אי השקט שלו ואת הזיעה שניגרה ממצחו. O.K מלמל תוך שהוא מותח את חולצתו, מישר את עניבתו המפוספסת ומנגב את פניו בממחטה מבושמת אותה הושיטה לו הדיילת. התכופף לאיטו כדי לרכוס את שרוכי נעליו, ליישר את מכנסיו ולצעוד באיטיות לעבר היציאה.
