דמדומים אחרונים של ערב נשברו על זגוגית חלון בית הקפה, זה שליד 'הבית'. הם התיישבו וחיכו למלצר. ניתן היה לחתוך בסכין את השקט הסמיך ביניהם. הפגישה בבית הקפה גלגלה את יואב למחשבות שבין אז לעכשיו, בין היותו צעיר מטורזן ונחשק, לנינוחות וליציבות אותן בקש לעצמו שש שנים אחרי, בהיותו רופא וחוקר מוח בעל דעה, המחוזר בקהילה המדעית בכנסים וסדרות של הרצאות באנגליה וגם מעבר לאוקיאנוס.
והיכן נעמי ?? אמנם היו לו שתי מערכות יחסים באנגליה אך הן נגדעו מחוסר זמן ועניין ובעיקר כי לא מצא בהן את האינטימיות והנועם של אז וחסרונם מנע ממנו מן הסתם, להצליח לבנות מערכת יחסים מכבדת ואיתנה. במהלך שבועיים עם סוזן הוא הבין, שהכשל אצלו. הקור הלונדוני כמו נדבק בו ופתיל תשוקתו כבה. כך ניסתה סוזן לתווך לו את קרירותו.
כאן, בבית הקפה בפינת רחוב קטמוני צר נבטה התשוקה ולבלבה מחדש והיא חיממה את בטנו פנימה ותפסה בגרונו נוכח השיח שקיימו. גם אם היה זה שיח קטוע ושותק, ערבלה השיחה את הזמנים והרגשות והיו לעיסה כדורית תפוחה ומושלמת המוכנה לאפיה. אולי כי לא נפגשו שנים? אולי כי חיפש געגוע שנשמט ואבד בסערת המחקר ויופייה של אנגליה? עם נעמי הנצו זיכרונות, נפגשו התשוקות והיו לאחת. יואב זיהה שפניו בוערים.
נעמי נשארה אהבת חייו והוויתור על נוכחותה פגם בתשוקתו למחקר ולרפואה כמו גם לגבי נשים אחרות. רק כעת הבין שעברו עליו שש וחצי שנות יובש וריקנות שכוסו על ידי רוטינה של עבודה והצלחה מדעית חסרת חדוות יצירה. קנקן המים שהוגש לשולחן הסיט את הסחת הדעת ויואב הציע להתחיל בשתייה. עיניו ליטפו את חמוקי גופה הדק והזקוף שעטוף היה בשמלה צמודה. הוא התעלם מהסומק שבער מלחייה, הרים את כוס המים, הגישה לנעמי וברך על המפגש. מבטה המושפל הסגיר את המבוכה שאחזה בה. נעמי התיישבה, חייכה קלות ובאיפוק האופייני לה לפתה את הכוס בשתי ידיה והגישה לשפתותיה. הטכס הבנאלי הזה כמו קיבץ את הזמן ביניהם.
