מאז מות אמה,התגבשה החלטה אצל נעמי הקטנה. היא תהייה רופאה!
לאביה שמואל היו תכניות אחרות ועוד לפני שסיימה את אחת עשרה שנות הלימוד ביקש להשיאה לעמרם סולימני. נעמי נאחזה ברצונה ואחרי פסח שלחה מכתב ל"הדסה", בקשה ללימודי רפואה. כשבוששה קבלת התשובה שלחה מכתב נוסף אך גם הוא נשאר ללא מענה. נעמי חשדה שאביה מסתיר את הדואר המופנה אליה.
ללא היסוס ובהחלטה נחושה פנתה באחד הבקרים לתחנת האוטובוס בכיכר הדוידקה ובמקום לאולפנה, עלתה על אוטובוס קו שמונה עשרה לעין כרם.
נעמי נפעמה מבניין ביה"ח החדש עליו נאמר שהוא הגדול והחדיש במזרח התיכון. פנתה לפי השילוט לביה"ס לרפואה.
מזכירת ביה"ס הבהירה לה את תנאי הקבלה מה שלא השאיר ספק, נעמי אינה עומדת בתנאים. המזכירה זיהתה את אכזבתה הציעה שתברר את מעמדה בביה"ס לאחיות. "גם זו רפואה" אמרה המזכירה "רפואה עם נשמה".
עיניה השחורות של נעמי אורו והיא פנתה לביה"ס לאחיות מצוידת בתעודות שברשותה שהספיקו לבחינות הקבלה שיתקיימו אחרי ל"ג בעומר.
אם תעבור את בחינת הכניסה ותתקבל ללימודים תוכל להתקבל למעונות, עודדה אותה המזכירה בחיוך. לשמחתה לא היה גבול.
נעמי קיוותה שאביה יאות לדחות את החתונה לעמרם עד סיום לימודיה.
נעמי מימנה שלוש שנים בבית ספר לאחיות בעין כרם ומיד החלה לעבוד כאחות מוסמכת.
שמואל וחמשת בניו לא סלחו לנעמי על הבושה שהביאה עליהם ונתקו עמה כל קשר. מאז לא נפגשה נעמי עם אביה שמואל ועם חמשת אחיה, שעבורם הייתה כמתה.
עד אותו יום בו עמדה ליד מיטת חוליו של אביה במחלקה כירורגית ב' אותה ניהלה. השנים לא הטיבו עם שמואל והניתוח שהיה עליו לעבור לא הבטיח החלמה. נעמי ליטפה את ראשו כאשר אחות וסניטר הכינוהו לניתוח.
היא הביטה בעיניו והוא בעיניה.
"אבא" לחשה נעמי והצטרפה למסע אל חדר הניתוח אוחזת בידו ומלטפת את ביטנה ההרה. נעמי לא גרעה עין מעיניו הדומעות. האם הבין? האם שמח בשמחתה? שמואל לא שרד ואת הידיעה על מותו מסר המנתח לאחיה יהודה שחיכה בחדר ההמתנה עם רעייתו ארנה.
עמרם סולימני נישא לאחרת.
