היי חברים והורים יקרים,
בתוך המרוץ היומיומי האינסופי – העבודה, המטלות, הטיפול בילדים, הבית – קל מאוד לאבד את עצמנו. אנחנו רצים, משיגים, מתקתקים משימות, ולעיתים קרובות שוכחים לעצור לרגע ולנשום. אבל האם אנחנו באמת עוצרים לשאול את עצמנו "למה כל כך חשוב לעצור ולהתבונן?"
התשובה פשוטה: עצירה והתבוננות הן מפתחות לצמיחה אישית והורית. בדיוק כמו שאנחנו עוצרים לבדוק את מפלס השמן באוטו או את מצב הסוללה בטלפון, כך עלינו לעצור ולבדוק את "מצבנו" הפנימי.
כאשר אנחנו הורים, התפקיד הזה דורש מאיתנו כל כך הרבה – סבלנות, הכלה, אהבה ללא תנאי, הצבת גבולות, חינוך. אנחנו משקיעים את כל כולנו בילדינו, וזה מדהים, אבל בתוך כל זה, מתי לאחרונה עצרתם לשאול את עצמכם:
"איפה אני כהורה?"
"האם אני ההורה שאני רוצה להיות?"
"האם אני מגיב לילדיי מתוך מקום של רוגע, או מתוך תשישות ולחץ?"
"אילו ערכים אני מעביר להם בפועל, ולא רק במילים?"
"איפה אני רוצה להיות כהורה בעוד שנה? חמש שנים?"
רגע של עצירה מאפשר לנו להתנתק מההמולה ולבחון את הדברים באור בהיר יותר. זה הרגע לשים לב למה שעובד טוב, וגם למה שפחות. אולי אנחנו מרגישים שאנחנו צועקים יותר מדי, או שאין לנו מספיק זמן איכות עם כל ילד בנפרד. אולי אנחנו מבינים שאנחנו צריכים להיות יותר נוכחים, או לתת לילדים יותר מרחב.
אז איך עוצרים?
לא צריך דרמות גדולות. עצירה יכולה להיות:
*כמה דקות של שקט בבוקר לפני שכולם קמים.
*הליכה קצרה לבד בחוץ.
*כתיבה ביומן של מחשבות ורגשות.
*שיחה כנה עם בן/בת הזוג על ההורות המשותפת.
*רגע של מדיטציה קצרה או נשימות עמוקות.
ההתבוננות הזו היא לא ביקורת עצמית נוקבת, אלא הזדמנות ללמידה וצמיחה. היא מאפשרת לנו לזהות פערים בין המצוי לרצוי, ולתכנן צעדים קטנים שיקרבו אותנו אל ההורה שאנחנו שואפים להיות. כשאנחנו מודעים יותר לעצמנו, אנחנו יכולים להגיב טוב יותר, להיות סבלניים יותר, ופשוט להיות הורים טובים יותר – לעצמנו ולילדינו.
אז בואו נעצור לרגע, נסתכל פנימה, ונתחיל את המסע הקטן הזה של התבוננות. זה ישתלם, ובעיקר – זה יועיל לכל המשפחה.
מה אתם חושבים? מתי בפעם האחרונה עצרתם להתבונן על ההורות שלכם?
ספרו לי בתגובות!
