ערן הולנדר, דור שלישי לשואה, בחר לספר את סיפור משפחתו וסבו מנדל כחלק מסיפור מתח שכולל גם לא מעט סקס וסמים. תחזיקו חזק כי "מנדל של חצות" (הוצאת כרמל) ייקח אתכם למסע שורשים שהוא רכבת הרים מסחררת
מאת זהר נוי
בשמונים השנה האחרונות נכתבו מאות ספרים על השואה. אצלנו, הניסיון לספר את סיפור השואה באופן אחר, בלי לשחוט יותר מדי פרות קדושות ובלי לפגוע בזכר הנספים, ממשיך להניב גם יצירות ישראליות בעלות פרשנויות וזוויות התבוננות מקוריות.
אחד הניסיונות המסקרנים שמעורר עניין רב, שייך לערן הולנדר (46), שספרו "מנדל של חצות" (הוצאת כרמל) מתאר את התקופה החשוכה בתולדות האנושות בשילוב של סיפור מתח בן זמננו.
גיבור הספר יוצא למסע חיפוש אחרי אחותו הקטנה אביגיל, שיצאה עם משלחת בית הספר לפולין ולא חזרה. היא נעלמה בלי להשאיר שום עקבות. שמו של הגיבור הוא הולנדר – כמו שם המחבר – והוא נושא את הסיפור המשפחתי של המחבר אל תוך מסע בילוש תזזיתי באירופה של 2010.
המסע עובר דרך ברלין, לודז', קרקוב, לובלין, ורשה ותל אביב והוא מסע כאוטי שנע בין הוללות, מפגשים עם זונות מקומיות ומעקב אחרי המשחקים של פדרר בטורנירי הטניס. דרך המסע הזה ברחבי פולין וברלין בין מחנות ההשמדה והנשים המזדמנות, משחזר האח את תולדות משפחתו ותלאותיהם ומנסה לטוות חוט אחר חוט כדי להבין מה עלה בגורל אחותו אביגיל. כך אנחנו נעים בין זיכרון השואה לבין אירופה כפי שהיא כיום, בסיפור בלשי שכתוב כולו בגוף ראשון.
הספר מתמקד בעיקר בחיפוש של הגיבור אחר תשובות ובניסיון שלו למצוא מפלט מעצמו. לאורך הסיפור מעורבים משטרה וארגוני פשע מקומיים, כשהסיפור הולך ומסתבך.
להתלכלך עם השואה
"רוב בני המשפחה שלי נספו בשואה", מספר ערן מנחם הולנדר, שנקרא על שם סבו שנפטר בטרם נולד. "הבנתי שאם לא אכתוב את הסיפור שלהם הוא יישכח. גם אני אשכח אותו, ובסוף לא יהיה עוד מי שיספר".
סיפורי השואה ששמע מאביו הציתו את דמיונו של הולנדר, מוזיקאי ומורה לתיאטרון בבית ספר במודיעין, וגרמו לו לפתוח במסע אל שורשי המשפחה.
"הבטחתי לאבא שלי לתעד את עלילות המשפחה", הוא מספר. "אבל מהר מאוד הבנתי שהמשימה שלקחתי על עצמי אפרורית למדי. רציתי להפוך את הכתיבה ליותר יצירתית ומשחררת, הרגשתי שיש לי ויכוח עם העדויות האלה ולא עניין אותי לצלול לתוכן בלי להתווכח איתן, לכן החלטתי להמציא עלילה בדיונית ולחטט בסיפורים המשפחתיים בקונטקסט שמאפשר לבדוק גבולות".
הבחירה הלא שגרתית שלו לשתול את סיפורי השואה בתוך מותחן בוטה לא נובעת רק מהרצון שלו לקרב את הדור הצעיר, אלא מההבנה שהסיפור המשפחתי חייב לעבור דרך כמה וכמה פילטרים כדי להיות רלוונטי להיום.
"אני פריק של התקופה וניסיתי לכתוב ספר מהסוג שאני הייתי רוצה לקרוא, אז כתבתי בסגנון שמושפע מהדור הנוכחי, שיש לו סף גירוי גבוה, שלא נוטה להתרגש, שיום השואה לא תמיד מזיז לו וזה כולל גם אותי", הוא אומר בגילוי לב. "חיפשתי זווית חריפה שתגרה קוראים ותקרב אותם לנושא ממקום אחר ושגם תעזור לי להרחיק את עצמי מהסיפור שכתוב כולו בגוף ראשון. הסמים והמין הם משקל מאזן לשואה וזה הקוקטייל, אבל זאת מתיחות שגם צריך להצדיק כי ברגע שאתה שם את הדברים האלה יחד זה לצד זה, אתה כבר בבעיה".
האם הסגנון הייחודי הזה הוא סוג של פרובוקציה?
לדברי הולנדר התשובה היא – לא, אבל אולי קצת כן.
"תראה, לכל אורך הכתיבה שנמשכה כמה שנים, הלכתי על הגבול הדק בין יצירה ספרותית לדוקו, כשכל הזמן עומדים מול עיניי הקווים האדומים בנושא של השואה. בפועל, אני חושב שדרכתי על הקווים האלה לא מעט", הוא מודה. "אבל על זה גדלתי – מסיינפלד שהתמזמז ברשימת שינדלר ועד חנוך לוין. פחד ותיעוב באושוויץ – לשם כיוונתי, דבר שבוודאי לא מתאים לכל אחד. אני חושב שבדור שלנו שראה כמעט הכול, הקיצוניות היא שמנערת אותנו לפעמים. ברור שרציתי ליצור פרספקטיבה מרעננת".
מה עשית במסגרת התחקיר על הספר?
"המחקר עצמו התחיל בראיונות ובתמלולים, בהצלבות של גרסאות, בדיקת עובדות, פיצול לפי ערים ומקומות, ואז עריכות – מתוך הייאוש של העריכות האלה נולד הסיפור על האחות שנעלמת. ספגתי כמה שיותר ספרות שואה והיסטוריה כללית, אבל לב העניין הוא שבשנת 2010 – השנה בה מתרחשת העלילה בספר – ביקרתי לראשונה בפולין במסע שורשים אישי עם אבא שלי. בהמשך יצאתי למסע נוסף בפולין כמורה מלווה במשלחת תלמידי תיכון ואפשר לומר שהחוויות האלה – השפיעו עליי מאוד. כבסיס לכתיבה, הן עזרו לי להמציא אירועים שמערבבים דמיון ומציאות".
מה היה בעל עוצמה מיוחדת בשבילך במסע עם אביך?
"במסע עם אבא עברנו בכל התחנות שבני משפחתי עברו בזמן מלחמת העולם השנייה, ואני הייתי בעצם על תקן התלמיד", הוא נזכר. "במסגרת המסע ביקרנו במחנות ובגטאות, בבתי הקברות בהם קבורים בני משפחה ובבתים בהם התגוררה המשפחה לפני השואה".
המסע הזה קירב ביניכם?
"מאוד. טיילנו בפולין שבועיים כמעט כמו שני תרמילאים. בחיים לא ביליתי עם אבא שלי כל כך הרבה זמן רצוף, אבל במקרה הזה על אדמת פולין, הדבר קיבל משמעות הרבה יותר גדולה כי הכול היה אישי. לחוות את זה יחד איתו זה היה בעל עוצמה".
אז מיהו הגיבור, מנדל של חצות? האם יש קווי דמיון ביניכם?
"כן, אפשר להניח. הטשטוש בין היסטוריה לספרות ובין מחבר לדמות הוא אפקט שאני מאוד אוהב. מנדל הוא כינוי שגיבור הספר נותן לעצמו באחד הלילות בפולין. גם הוא מכונה על שם סבא שלי, מנחם-מנדל, אבל באופי הוא מזכיר אותי יותר משהוא מזכיר את סבא, זה בטוח. גם הוא רווק בעל נטיות אמנותיות וחי חיים פרועים כמו שאני חייתי בעברי, אבל אני לא הגעתי לקיצוניות שלו וגם השתדלתי לדחוק אותו לפינה ולהקצין אותו כמה שיותר. הוא אנטי-גיבור מובהק, לכן היה מעניין ולפעמים גם קשה ללכת בנעליו כי זאת היתה השאלה בסופו של דבר: איך משימה הרת גורל כמו איתור אחות שנעלמה בנסיבות מסתוריות, תשפיע על אח הולל שלא דופק חשבון וחי את החיים עד הקצה. האם יתיישר? האם יתבגר? יש קווי דמיון אחרים בינינו – מתנות שנתתי לו: שנינו אוהבים טניס ושנינו איבדנו אימא למחלת הסרטן. בלי לחשוף את העלילה אספר רק שהספר עוסק גם בהתמודדות עם מוות של הורה ובנושאים של אשמה, הכחשה והתמכרות".
מנדל של חצות מפרק את זיכרון השואה לגורמים ומאלץ את הגיבור שלו לבחון מחדש את זהותו כיהודי נרדף במילניום השלישי. הוא חושף דור אופורטוניסט, מפונק ותלוש, שהיה רוצה לזכור, אבל מבקש בעיקר לשכוח. בתחבולה דוקומנטרית, הגיבור עטוף ברקע המשפחתי של המחבר שהוא אותנטי לכאורה. כך, על התפר בין אמת ובדיה, אביגיל שנעדרת והשואה מתלכדות לכדי תעלומה אחת.
זהות ישראלית
"הספר עוסק בין היתר בזהות הישראלית. מנדל גיבור הספר, מסמל את הדור שהזהות שלו מחוברת יותר לתרבות ולמשפחה הקרובה, ופחות לדגל, להמנון או ליהדות. אני כדור שלישי לשואה יכולתי להחזיק בדעות מאוד נחרצות על המדינה, על פולנים או על ערבים, אבל בו זמנית הייתי גם נורא תלוש מהפוליטיקה, מהלאום ומהדת, או מהעבר של המשפחה שלי. בכתיבה, עניין אותי להעמיד את התלישות הזאת ואת החלום על דרכון זר ועל חיים שקטים במדינה זולה, אל מול כל הלקחים והסיסמאות של שואה ותקומה עליהם גדלנו. מהבחינה הזאת, יוצא מנדל לדרך כשהוא בור מוחלט והוא האדם הכי לא ייצוגי למשימה אליה שלחתי אותו. בנסיבות האלה, המפגש הפתאומי עם העבר לא משאיר אותו אדיש.
"לאורך הכתיבה למדתי להעריץ את הסבים והסבתות שלי, שעברו תלאות וטרגדיה אנושית כל כך גדולה בגיל בו אני קיפצתי בין מועדונים והתבכיינתי על זה שיש תור בכניסה. לא יודע איך אני הייתי עובר את מה שהם עברו. מעורר השראה, וגם מכניס לפרופורציות".
