Once upon a time.
ארבעת המילים שמכניסות אותנו למין טראנס ברגע ששומעים או קוראים אותן.
הדמיון מתעורר לחיים ומתחיל לשייט לעבר עולם רחוק וקסום, הרים גבוהים, נהרות, עצים ואיך לא – טירה מרוחקת.
דרכן אנו נכנסים לפעמים לבית קטן ומט ליפול. לשוק הומה אדם, לארמון מכושף או ליער עבות.
ותמיד נפגוש את גיבור או גיבורת הסיפור. עלמה במצוקה ו/או בחור פורע חוק במנוסה. גם הרשע התורן יראה נוכחות, בגלוי או במפתיע.
בתוך סיפורי האגדות האלו הייתי תמיד מגלה חלק מעצמי. מזדהה עם מישהו בכל אחד מהם. אם זו הנסיכה בעצמה, המכשפה או קנקן התה. ובכל שבילי חיי, אזכר בדמות כזו או אחרת שהאישיות או המילים שלה קנו אותי וחיוך ענק יעלה לי יחד עם המבט החולמני השמור למילים: once upon a time.
חלק מרגש ביותר בשבילי היו הבגדים. איך הם תמיד עברו שינוי דרסטי יחד עם השינוי שעברה גיבורת הסיפור.
אין לי ספק שיש תורה שלמה איך ולמה נבחר הצבע הספציפי לכל אחת מהנסיכות: הכחול צהוב של שלגיה, התכלת של סינדרלה, הצהוב של בל, הטורקיז של יסמין, הירוק סגול של אריאל, הוורוד של רפונזל, הצבעים של השמלות שלהן לא רק שהם נחקקים לנו בתודעה מגיל 0, אלא הן יצרו תעשייה שלמה בפני עצמה.
תעשייה של הורדת הדמיון למציאות של כל ילדה שבתוך תוכה היא יודעת שנמצאת בה נסיכה.
הבגדים הם הביטוי החיצוני לכמיהה ולידיעה הזו.
אולי זה מתחיל בפורים. החג הבא עלינו לטובה. החג שנוצר בעקבות נערה משלנו, אסתר בת אביחיל שהפכה להיות מלכת מדי ופרס.
חג אותו ביקשה אסתר מאתנו לחגוג אותו באופן שנתחבר לבסיס שלנו. "עד דלא ידע" בהחלט מביא אותנו למצב הזה, מתנות לאביונים ומשלוחי המנות גם הם מחברים אותנו לטוב שנמצא בבסיס כל בן אנוש.
כך גם התחפושות. השמחה מוציאה את הנסיכה והמלך שחבוי אי שם, תחת קליפות הזמן ושריטות החיים.
רק שלא נשאיר את המלכותיות שלנו לפורים בלבד. או לשעות הדמדומים עם לבישת הפיג'מה ונעלי הבית של אלזה. פורים הוא זמן לרכוש אבק קסמים אותו נוכל יום יום לפזר עלינו, ולהסתובב באגדה המהלכת של מי שאנחנו. מקסימום נענוד תכשיט העצמה שתמיד יזכיר לנו זאת.
And they lived happily ever after.
