"סוף העולם פנימה"

כל כך הרבה מילים נאמרו בתקופה האחרונה על המגיפה שמאיימת להשמיד את האנושות, על הנגיף ששינה את חיינו ברגע אחד ארוך. סוף העולם?

אני מקשיבה לאינסוף הניתוחים המסבירים באופן מלומד על התפשטות הנגיף באופן חוצה גבולות, על מניין החולים והמתים, על ההסתרה הראשונית שהובילה להתגברות המחלה, על הצורך בסגר כאמצעי להילחם בגלי המגיפה.

התקשורת מדווחת כל יום, כל היום. מומחים טרוטי עיניים יושבים באולפנים ומסבירים לנו מה לעשות ומה לא לעשות.

שואלת את עצמי, מה אנחנו כאזרחי העולם לא רואים? מה אני לא מבינה בחוקיות של האפוקליפסה שהונחה לפיתחי.

חוזרת שוב לתפיסת אדם-עולם ויודעת שהתשובות לשאלות האלה נמצאות בה, בחוטי החיבור העדין שבין עולמו של האדם היחיד לבין המציאות הסובבת אותו ברמת העולם והקוסמוס. איזה פרפר השיק כנפיו בקצה אחד של העולם וגרם לצונמי בקצהו השני? איך זה עובד המנגנון הפלאי הזה של החיבור? קטונתי מלתת הסברים מדעיים או רוחניים גבוהים אך ברור לי לגמרי שאין כאן סיבה ותוצאה.

המגיפה אינה תוצאה של דברים אחרים, היא המציאות ההכרחית, שתאפשר לנו לראות את עצמנו ואת עולמנו באור אחר.

נגיף קטן המתפשט ללא שליטה, חוצה מדינות, חברות ועמים עומד איתן מול הרצון הכללי שלנו ליצור גבולות ברורים וזהויות מובחנות מבחינה מדיניות, פוליטיות וחברתית.

מזמינה את כולנו לחשוב שאולי הדרך המוכרת של חיזוק הגבולות על מנת להגן על עצמנו מחייבת שינוי תודעתי פנימי. יש עוד אופציה – לשמור על הגבולות של עצמנו מתוך ראייה של טובת האחר ולא רק של טובתנו אנו. כלפי חוץ זו יכולה להראות אותה הפעולה, אך בשינוי מהותי של המניע הפנימי.

סוף העולם?

לא.

רק סוף העולם שאנחנו מכירים.