בגיל 12 אמי נפטרה מסרטן. אבי שחווה שנים מאתגרות, החליט שניקח הפסקה קלה מהחיים וניסע לחודשיים למיאמי שבארה"ב. ארזנו מזוודות, אבי, אחי ואני ונסענו לעבר האתנחתא שייחלנו לנו.
האתנחתא התגלגלה למגורים במקום החדש והזר, עם אישה טרייה לאבי שהגיעה בעסקת חבילה עם שלוש בנותיה.
אבי קיווה שהמשפחה החדשה תפצה על אובדן אמנו, וציפה לעתיד טוב יותר מחוץ לישראל. אך החלום האמריקאי שלו הפך להיות הסיוט שלי. הבית הגדול והמרהיב והנפשות שהכיל, לא יכלו למלא את מקום הילדות הארצישראלית והמשפחתיות שהרגשתי בבית בפתח-תקווה. ההתמודדות כמשפחה חדשה הייתה מאתגרת לכולם והמסקנה הייתה להרחיק מישהו מהמשוואה הזאת. הייתי בת 13 כשהגעתי לראשונה למוסד סגור. המוסדות הסגורים ששהיתי בהם במהלך השנים, היו אנטיתזה למי שהייתי באמת. לא פעם השתיקו אותי בכוח ובאמצעות כימיקלים. הידיעה שמקומי איננו שם, השאירה אותי שפויה על אף האבסורד.
התהליך המזורז לבגרות והמסע הטראנס אטלנטי שעברתי התבטאו בהליך נפשי עמוק, שבחלקו היה עצוב ומתסכל מנשוא. קיוויתי לחיים אחרים ונאחזתי בחלומות, גם ברגעים בלתי אפשריים. איבדתי אמון בקרובים אליי ובאנשים בכלל, ולמדתי לסמוך על עצמי.
לימים גדלתי והבנתי שזה בסדר לבקש עזרה ושיש לחבור לאנשים מתוך שמחה ואהבה. הספר הראשון שלי שיצא בקרוב "מסע בשלוש מזוודות", התחיל בפרויקט מימון המונים. מוזמנים לעקוב אחריי בעמוד הפייסבוק ולהגיע לאחת מהרצאותיי. היום אני אמא בעצמי, נשואה לחבר הכי טוב שלי, עוסקת במקצוע שכולו פנטזיה ויצירה וחיה את החלום הישראלי שלי.
