מאת: שרה יעקב ,פסיכולוגית "מיפל" מרכז לטיפול ויעוץ למשפחה 050-5587684
כל אדם זקוק לתחושת שייכות בחיים של קבוצה ובחיים של אדם אחר. וכשאינו זוכה בכך הוא חווה תחושה של כאב ובדידות אשר יש להן השלכות גם לטווח ארוך.
הקבוצה החשובה ביותר שעליה נדבר כאן היא כמובן המשפחה והסטאטוס שלנו בתוכה.
בתוך המשפחה יש חשיבות מאוד גדולה לכמה אנחנו חשובים בחיים של כל אחד מבני-המשפחה ובפרט של ההורים. כאשר אנחנו לא זוכים בתחושת שייכות וחשיבות בחיים של אנשים קרובים ו/או החשובים לנו, אנחנו יכולים לפתח עמדות חיים אשר יהוו שורש לסוג ולאיכות הקשרים שיהיו לנו בהמשך החיים.
אנו יכולים לאמץ עמדה של התבודדות והסתגרות בתוך עולמנו הפנימי או להקצין ולדגול בעמדה של "לא מפריע לי, מי צריך את זה".
התגובה הספציפית אותה כל אדם יאמץ בעקבות זאת תהיה תלויה באישיותו, בכלים הפנימיים שיש לו, בכוח ההישרדות שלו ובכל החוויות הקודמות שהיו לו ומה שהותירו כפצעים או כמקור לכוחות.
ככל שחווית הדחייה נמשכה זמן רב יותר, כך השפעתה תהיה חדה. בפרט אם נחוותה מול דמויות קרובות ומשמעותיות. במקרה כזה תהיה השפעתה הרסנית יותר על הדימוי העצמי ועל ההערכה העצמית.
חייבים לקחת בחשבון שכשהערכה העצמית והדימוי העצמי של אדם ירודים, הוא יימשך לאנשים הדומים לערך העצמי שלו ולא לרמת הכישורים שלו. קרוב לוודאי שגם בקשרים אחרים יחווה דברים דומים ו/או לחלופין יהיה מאוד ביקורתי כלפי עצמו.
כמובן, הסטרס והכאב בעקבות החשיפה לדחייה עלולים ליצור גם זעם ועצב אשר יכולים להפוך לתחושות עזות שאינן משתנות עם הזמן.
האדם הדחוי יכול להשלים עם הבדידות ובצורה כזאת לצמצם עד מאוד את הניסיונות העתידיים שלו להשתייך. הוא עלול להימנע מקרבה או לפתח עמדה שקרבה אינה מעניינת ו/או לא רלוונטית בחייו.
כמובן כיוון אחר שעלול להתפתח הוא הניסיון הנואש למשוך תשומת לב, להתקבל ואפילו הנטייה לרצות.
אלה הנוטים להסתגר ישלמו מחיר כבד בכל תחומי החיים מאחר ויתקשו לנהל מערכות – יחסים אשר יאפשרו להם התקדמות הן במישור האישי/משפחתי/חברתי והן במישור התעסוקתי.
אנו מכירים אנשים מהסוג הזה שיכולת ההבעה הרגשית שלהם מצומצמת ביותר והם נוטים להתמקד במשימות ולא יודעים להסתדר עם אנשים. גם כשמנסים להתקרב אליהם או לבטא רגש מולם, הם עלולים להתנכר ולדחות את האדם המנסה להתקרב. אלה חסרי מיומנויות ואינטליגנציה רגשית. זהו ויתור מראש על תחושת השייכות ויצירת שריון המגן עליהם מפני תחושת הכאב.
אלה הנוטים לחפש קשרים בצורה נואשת עלולים למצוא את עצמם במצב של ביטול עצמי ויתקשו לפתח את החדות והבהירות של העצמי בתוך הקשר. חלקם יאבד גם את הזהות העצמית. הם עלולים להפוך להיות אנשים אשר חיים למען עמדתם החיובית של אנשים אחרים כלפיהם.
אנשים מהסוג הזה עלולים לוותר על חלומותיהם ואף יכולים להגיע למצב שהם אינם מודעים לצרכיהם הרגשיים ולרצונותיהם.
כהורים אנחנו נוטים להתמקד בשאיפה שלנו להיות הורים טובים לכל אחד מהילדים שלנו. לדאבוננו גם לנו מגבלות משלנו ומסיבות שאינן קשורות רק ברצון שלנו, אנו עלולים להיות לא שוויוניים בעל כורחנו כלפי כל אחד מהילדים.
מסתבר שהרצון להעניק לכל ילד באותה מידה לא תמיד בר ביצוע. ולכן, ילדים שונים בתוך המשפחה עלולים לחוות אותנו ו/או המשפחה כולה כמי שמקבלים אותם או דוחים באופן יחסי. לדוג': הורה גרוש יתקשה לקבל את הילד שהכי דומה ויזואלית והתנהגותית להורה השני. בפרט אם קיימת מערכת יחסים טעונה אתו.
פה המקום לציין כי מה שקובע את ההתפתחות של ילד לאחד מהכוונים האלה הוא אינו הרצון של ההורה, אלא החוויה הסובייקטיבית של ההורה ושל הילד. לכן, חשוב שנהיה ערים לא רק לרצון שלנו או לקשיים שיש לנו בדרך למימוש הרצון. חשוב ביותר באותה מידה להיות ערים לחוויה הפנימית של הילד.
לא פעם אני שומעת שאומרים לילד "מה רע לך, אתה מקבל הכל ?" בעוד שהחוויה הפנימית של הילד היא מאוד שונה. אתמקד בדוג' שלקוחה מחדר הטיפול.
כרגע אני מטפלת בצעירה, בת שלישת להוריה אשר נולדה בסמוך לגירושין. כאשר ההורים נפרדו, הקשר בינה לבין אביה לא היה מספיק מבוסס. כלומר, בעולמה הפנימי מעולם לא הרגישה חשובה בחיי אביה. בנוסף, אחותה הגדולה הפכה בתקופת הגירושין להיות למקור תמיכה עיקרי עבור אמה והאח האמצעי היה מאז ומתמיד חשוב בחיי אביו בשל היותו בן במשפחה מזרחית.
התחושה הבסיסית של הנערה היא של ריחוק, ניכור וחוסר חשיבות בחיי הוריה. חשה חוסר תקווה להסביר למי מההורים את גודל הכאב והיא מרגישה מקופחת מאוד בהשוואה לאחיה.
גם מבחינה חברתית, על פניו, היא נראית חייכנית ומעורבת כאשר למעשה בפועל לא מעזה ליצור קשרים עמוקים עם אף אחד. הגיעה לגיל 23 ומעולם לא היה לה קשר עם בן זוג, חייה בבדידות עצומה ונמצאת לרוב על סף דיכאון.
על פניו, במקרה הזה, חוסר העניין של האב ביום יום של בתו מהווה מקור של כאב בעוד שהאימא, שכן קרובה אליה יחסית ביום יום, נחוות כמי שלא מבינה את גודל הכאב כיוון שכל פעם שמעלה בתה את הכאב האישי שלה באוזניה, האם מתחילה להתגונן ולהסביר כמה היא עשתה למענה וכמה הקריבה את חייה בכדי לתת לה את המקסימום.
עפ"י רוב האם גם מתגוננת, משאירה אותה בתחושה שהיא מתלוננת ללא סיבה. כך יוצא שהמטופלת שלי נשארת לא רק בתחושה של בדידות אלא בביטחון שאף אחד, אפילו הקרובה ביותר, לא פנוי לשמוע את כאבה.
פה אדגיש שהרבה פעמים ההיעדרות של מי מההורים ביום יום בחייו של ילד יוצרים באופן בטוח תחושה שהוא לא חשוב בחייו. כלומר, הנוכחות הפיזית של הורה היא סוג של אמירה ומסר.
על סמך כל הנאמר, אני ממליצה שכל הורה יהיה נוכח פיזית ונפשית בחיים השוטפים של ילדיו. ומעבר לזה, חשוב ביותר להיות קשובים לחוויה הרגשית של הילד, בלי כל קשר למציאות.
לא תמיד המציאות היא זו שקובעת את החוויה הפנימית של הילד. באותה מידה רצוי לתת לילד ואפילו לעודד אותו לבטא את תחושותיו כלפינו. אסייג זאת ואומר שלעיתים ילדים גם יכולים להפגין רגשות שליליים כלפינו כמניפולציה ועלינו להבחין מתי הביטוי שלו הוא סוג של מניפולציה ומתי זה משקף בפועל כאב.
