אוצרת: טל לניר
23.9.22-18.2.23
במוזיאון תל-אביב לאמנות מוצגת תערוכת יחיד מקיפה ראשונה המוקדשת למאייר.
דוד פולונסקי, הוא אחד מהמאיירים המרכזיים והפוריים ביותר הפועלים כיום בישראל. איוריו מלאי הצבע והתנועה נוצרים לטובת אנימציה, קומיקס, עיתונות, ספרי ילדים ועוד. עבודותיו מתאפיינות במנעד רחב של סגנונות המשתנים בהתאם לתוכן ולמדיה במסגרתם הם נעשים ובנקודות מבט שונות ובלתי צפויות, הנשענות על מקורות רבים מתולדות האמנות ותולדות האיור, דרך קולנוע ועד לאמצעי תקשורת פופולרית.
דוד פולונסקי נולד בקייב ב-1973 ועלה לישראל כשהיה בן שמונה. לאחר לימודיו בבצלאל החל את דרכו כמאייר לעיתונות ולטלוויזיה. לתודעה הציבורית פרץ עם עבודתו על הסרט ואלס עם באשיר (2008, במאי: ארי פולמן), שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. מאז נוספו לגוף העבודה שלו אינספור פרויקטים במדיומים רבגוניים.
במבט של אמן הנודד מהמקורות הרבים של התרבות האירופית אל המקומיוּת הארצישראלית, הנופים באיוריו שזורים בתריסולים, מרפסות ודודי שמש. הדמויות המשוטטות בהם לבושות גופיות וכפכפים ואת הצללים החזקים מטילה השמש הקופחת של הקיץ הישראלי. בין לילות חיפה לגני תל-אביב, בין חורבן בית שני למלחמת לבנון הראשונה, פולונסקי לוכד ומגדיר את התרבות החזותית הישראלית.
התערוכה במוזיאון תל אביב מתחקה אחר רוחב היריעה בה פולונסקי פועל והתייחסותו להיסטוריה והתרבות הישראליים. היא מאגדת ומציגה מאות דימויים של רישומי הכנה, ציורים, תצלומים, בובות, סצנות קולנועיות וחומרי ארכיון אשר שימשו אותו בהכנת פרויקטים, ביניהם הסרטים ואלס עם באשיר, כנס העתידניים ואגדת חורבן, הספרים אנה פרנק: היומן הגרפי, הכבש השישה עשר, פרח נתתי לנורית, על עלה ועל אלונה ועוד רבים אחרים.
התערוכה בחסות "רנואר" שהשיקה את קולקציית האופנה "ישראליאנה" עם איוריו של פולונסקי.
בין הפרויקטים המרכזיים בתערוכה "איורים: דוד פולונסקי"
ואלס עם באשיר
ישראל-גרמניה-צרפת, 2008 .במאי: ארי פולמן. מעצב ומאייר ראשי: דוד פולונסקי
"הגיבור צף בים. הכל צבוע בגוונים של כתום ושחור, עד שהוא יישיר מבט למציאות וימלא את החלל בזיכרון, ואז שוב יופיע הצבע הכתום, הרבה כתום".
ואלס עם באשיר, בבימויו של ארי פולמן, הוא סרט אנימציה למבוגרים באורך מלא שב-2008 זכה בגלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר והיה מועמד לאוסקר. זהו הסרט התיעודי המונפש הראשון שזכה לתפוצה עולמית, והוא מגולל את מסע ההיזכרות של פולמן באירועי מלחמת לבנון הראשונה (1982), ובייחוד בשאלה היכן היה כאשר התרחש הטבח בסברה ושתילה. הסרט פותח בהווה, ובאמצעות ראיונות עם אחים לנשק, עיתונאים שכיסו את המלחמה ואנשי מקצוע העוסקים בפוסט-טראומה, הוא נע אחורה בזמן ומציג את הפחדים והטירוף של המלחמה, ואת ההתמודדות של החיילים הצעירים עם הזוועות והמוות. בעוד שסרטים תיעודיים מנסים להיצמד לעובדות כדי לשחזר את האירוע, פולמן מעוניין בחוויה האישית ומתמקד בפוסט-טראומה ובפערי הזיכרון בין עבר והווה. מדיום האנימציה נבחר להמחשת המהלך הודות לכוחו בתיאור מצבי תודעה נזילים וחדירה לחורי הזיכרון. דוד פולונסקי, המאייר הראשי והמעצב האמנותי, מנצל את איכויותיו של המדיום כדי לגשר בין מה שניתן לייצוג ומה שחומק ממנו, ויהיה זה העבר המתעתע או המראה של נופי לבנון בימי המלחמה. הערבוב בין צילום וציור והצבעוניות העזה והסמלית מעניקים עומק ומשרתים את הנפח הרגשי של הסרט: הם מבליטים את ההבחנה בין ייצוג למציאות ויוצרים ריחוק המאפשר התמודדות עם המראות הקשים. הצבעים מועצמים ומשתנים לאורך הסרט בהתאמה לסובייקטיביות השונה של כל אחד מן המרואיינים, וכדי להוסיף ולחדד את ההבחנה הסגנונית בין התודעות הזוכרות – כמה מן הסצנות צוירו על-ידי מאיירים נוספים. בכמה מן האיורים, למעט במקרה של מרואיינים שביקשו לא להיחשף, נשענו המאיירים על תצלומי פנים של הדוברים עצמם.
אנה פרנק: היומן הגרפי
כתב וערך: ארי פולמן אייר: דוד פולונסקי. צביעה: הילה נועם. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2017
© איורים מהספר אנה פרנק: היומן הגרפי, מאת ארי פולמן ודוד פולונסקי, באדיבות Anne Frank Fonds, בזל
© from The Graphic Diary of Anne Frank, by Ari Folman and David Polonsky, courtesy of Anne Frank Fonds, Basel
"באנלוגיה לעבודה על סרט, ארי היה הבמאי, אני הייתי השחקנים, התפאורה, המלבישה והמאפרת ואנה הייתה התסריטאית".
פרסומו של הספר אנה פרנק: יומנה של נערה, הפך את דמותה של אנה פרנק למוּכּרת בכל בית והיה לאחד מסיפורי השואה הידועים בעולם. הספר, שנערך על-ידי אביה של אנה לאחר מותה ותורגם לשישים שפות, מבוסס על היומן האישי שכתבה כנערה בשנים 1944-1942, במקום המחבוא של משפחתה באמסטרדם הכבושה על-ידי הנאצים. קרן אנה פרנק, שביקשה להנגיש את היומן ואת נושא השואה לצעירים כיום, היא שיזמה את יצירת היומן הגרפי וסרט האנימציה המבוססים על היומן. הקרן פנתה ב-2012 ליוצרים ארי פולמן ודוד פולונסקי, והעמידה לרשותם גישה בלתי מוגבלת לארכיונה. היומן הגרפי ראה אור ב-2017, לציון שבעים שנה לפרסום המהדורה הראשונה של היומן. ז'אנר הרומן הגרפי, שהתבסס ברחבי העולם הָחֵל בשנות ה-80, נבדל מספר קומיקס באורכו וכשיר יותר להתמודד עם נושאים מורכבים. כדי לעבד את היומן לרומן גרפי, בחרו פולמן ופולונסקי לקצר ולערוך אותו ובתוך כך לתת מקום לאיורים, שישלימו את המילים החסרות. רבים מקטעי היומן הושארו ככתבם והם מוצגים במסגרת מרובעת. הדיאלוגים בין הדמויות נוספו על-ידי פולמן, והם ניתנים בבועות טקסט מעוגלות. רומנים גרפיים מוקדמים שעסקו בשואה (הידוע בהם הוא מאוס של ארט ספיגלמן מ-1980), אוירו לרוב בשחור-לבן – אך פולמן ופולונסקי בחרו בצבע כדי ליצור הזדהות אצל בני הנוער של ימינו. האיור של פולונסקי נשען על מגזיני עיצוב וקומיקס אירופיים מן המחצית הראשונה של המאה ה-20, במחשבה על התאמת הסגנון לתקופת ההתרחשות. על בסיס זה הוא מפליא ללכוד את רחשי לבה והפלגות הדמיון של אנה, את ההומור העוקצני של הנערה השלוב בחרדות ופחדים.
כנס העתידנים
צרפת-ישראל-בלגיה-פולין-לוקסמבורג-גרמניה, 2013 .במאי: ארי פולמן. מעצב ומאייר ראשי: דוד פולונסקי
דמויות רקע, כנס העתידנים
"ניסיתי ליצור עולם שהקונוטציות שלו מובילות לכל מיני כיוונים מרוחקים. מצד אחד ראיתי שהציורים של הירונימוס בוש מתחברים היטב לאנימציה משנות ה-30 שעליה החלטנו להסתמך, ומצד שני שילבנו גם סגנון פופ חדש, כי חלק מהדמויות המצוירות בסרט – כמו מוחמד עלי, מייקל ג'קסון, צ'ה גווארה ויוקו אונו – הן עכשוויות".
כנס העתידנים, המבוסס באופן חופשי על ספר מדע בדיוני בשם זה מאת סטניסלב לם (Lem), הוא סרט קולנוע באורך מלא, שמחציתו הראשונה מצולמת (לייב-אקשן) ומחציתו השנייה מונפשת. הסרט מגולל את סיפורה של שחקנית בשם רובין רייט (המגולמת על-ידי השחקנית רובין רייט), הנעתרת להצעה של אולפנים הוליוודיים לסרוק את גופה וקולה ולהשתמש בדמותה ללא הגבלה למשך עשרים שנה. כעבור עשרים שנה היא מוזמנת על-ידי האולפנים ל"כנס העתידנים", המתקיים בעיר האנימציה אברהמה. שם, במחוזות האנימציה (animation zone), סם הזיה מאפשר לנוכחים לשנות את גופם המאויר לכל גוף ודבר שירצו. בחלק זה העלילה נעה במחוזות מופשטים ואל-ליניאריים, שהאנימציה מאפשרת את הבעתם. כמו בואלס עם באשיר, גם כאן כלי האנימציה ממחיש נזילות של זיכרון ותודעה, מציאות ובדיון. בחיפושו אחר סגנון שיְיַחד את האנימציה בסרט זה, העוסק בכוחה של תעשיית הקולנוע, יצר פולונסקי מחווה לסגנון המזוהה עם אולפני פליישר, שפעלו במקביל לאולפני דיסני בשנות ה-30 וה-40. בנוסח פליישר, הסרט בנוי מאנימציה דו-ממדית המצוירת (אמנם במחשב) תמונה אחר תמונה, 24 תמונות לשנייה. לשם כך נדרש מספר עצום של ציורים, שצוירו בידי כ-250 אנימטורים משש ארצות. בכניסה למחוז האנימציה, המדבר החדגוני הופך לעולם מים צבעוני ופסיכדלי. מלון אברהמה הלאס-וגאסי מעוצב כהכלאה בין בניין Flatiron בניו-יורק וספינת הטיטניק, ומוקף בבנייני ספינות אחרים. הבחירה בנוסח האנימציה המוקדם משליכה גם על עיצובו של המלון בסגנון אר-דקו שרווח בשנות ה-30. לחיזוק הממד ההזייתי בסצנה המתרחשת בניו-יורק, שאב פולונסקי אלמנטים פנטסטיים מציורו של הירונימוס בוש גן התענוגות הארציים, בשילוב עם מוטיבים צמחיים בנוסח אר-נובו השזורים במבנים של גורדי שחקים ושדה התעופה טמפלהוף בברלין. הנפשות הגרוטסקיות ויצירי הכלאיים המאכלסים את גן הסמים הזה מבוססים ברובן על דמויות מוּכּרות מתרבות הסלבריטאים הפופולרית, המקודמת על-ידי הוליווד כאופיום להמונים.
שיקוי אהבה
אחד מסיפורי הקובץ איך לאהוב
מאת דוד פולונסקי. אייר: דוד פולונסקי. הוצאת מודן, 2009
"הגורם המאחד בספר הזה הוא התחזות ורמייה. יש מן ההתחמקות בניסיון למיין את האהבה לסוגים, ולכן בחרתי במתחמק או בשקרן הכי מפואר, שהוא הברון מינכהאוזן, והמצאתי לו סיפורים חדשים. בעצם התחזיתי למתחזה".
סדרת איורים זו נוצרה לספר הקומיקס איך לאהוב, המאגד שישה סיפורי-קומיקס בנושא האהבה מאת "אקטוס טרגיקוס" – קבוצת קומיקס ישראלית, שנוסדה ב-1995 על-ידי רותו מודן וירמי פינקוס וקידמה באופן משמעותי את תחום האיור והקומיקס בארץ. כאורח בשניים מספרי הקבוצה, דוד פולונסקי אייר את הסיפור "שיקוי אהבה" – ושלא כהרגלו אף כתב אותו, כמקובל בסוגת הקומיקס. "שיקוי אהבה" הוא סיפור מסגרת: ברון זקן מספר לפילגשו סיפורי אהבה ממסעותיו ברחבי העולם, המזכירים את עלילות הברון מינכהאוזן ונעים בין פנטזיה, אגדה וסיפורי עם המתובלים בהומור. את סגנון האיור המעוטר ורב-הפרטים שאב פולונסקי מתחריטים בארוקיים ובעיקר מאיורים לאגדות אירופיות מן המאה ה-18, שאז כתב רודולף אריך ראספה את ההרפתקאות המפתיעות של הברון מינכהאוזן. בתקופה זו שימשו בערבוביה מיסטיקה ומדע, ובאיורים ניכרת גישה פסוודו-מדעית לאיורים קרטוגרפיים, בוטניים וזואולוגיים.
טינקרטנק
מאת: נורית זרחי. אייר: דוד פולונסקי. הוצאת כתר, 2012
"כשהתחלתי לעבוד על הספר הייתי בעיצומה של התאהבות באנימציה של שנות ה-30. הרגשתי שהסגנון הזה מתאים לבטא את המתח שקיים בסיפור בין המתיקות של עולם הפיות לבין הדרמה של עיצוב זהותה של הגיבורה בניגוד לתכתיבי המוסכמות".
טינקרטנק היא פיה שלא מצליחה להשתלב בעולם הפיות הקליל והוורוד. היא נזרקת לארץ על-ידי מלכת הפיות, ומנסה למצוא את מקומה בעולם. בבואו לתאר את החריגוּת של טינקרטנק בעולם הפיות, פנה דוד פולונסקי אל האנימציה המוקדמת והחתרנית של מקס פליישר (Fleischer), שבעיצוב דמותה של בטי בופ הכניס מהפכה סגנונית בתחום. לעומת דקיקות ה"ברבי" הבלונדינית של שאר הפיות, טינקרטנק מעוצבת כגרסה ילדית של בטי בופ: נמוכה, כהת שיער, בעלת עיניים גדולות ולבושה בחולצה גדולת מידות, גרביים מפוספסים ונעלי צבא כבדות. טינקרטנק היא הניגוד של דמות הפיה או נסיכת דיסני שהתקבעה בתודעה החזותית. זוויות המבט בעולם הפנטזיה של טינקרטנק הן קולנועיות ודרמטיות, וכך גם גודלן המשתנה של הדמויות. העורבת מיס אובריין, הנוחתת על כתפי טינקרטנק בתחילת הספר, גדלה בהמשך ומאפשרת לטינקרטנק לרכוב עליה. מעופן של השתיים מעל ערים וכפרים מסתיימת בכפולת עמודים ספירלית, הממחישה את ממדי הזמן והמרחק ואת מבטה של הגיבורה על עולמם של בני האדם.
אגדת חורבן
ישראל 2021 . במאי: גידי דר. ציורים: דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט
"ה-production value מגיע מהמורכבות של הציור, מהעושר שלו, מזה שאפשר להסתכל עליו במשך כמה שניות. וזה לֶקח מתולדות האמנות, מציור בארוקי רנסנסי, ציורי-ענק היסטוריים שאת יכולה לעמוד מולם עשרים דקות ולהתבונן".
אגדת חורבן הוא אפוס היסטורי המבוסס על סיפור המרד ברומאים ומלחמת האחים שהובילה לחורבן בית שני בשנת 66 לסה"נ, כפי שהוא נדון בתלמוד הבבלי. הציורים המרכיבים אותו, כ-1,500 במספר, אינם מונפשים ליצירת תנועה. אלה אמנם ציורים סטטיים שצוירו במחשב, אך הם נראים כציורים בצבע שמן או פסטל, והמצלמה המשתהה על כל ציור מאפשרת התבוננות בקומפוזיציה ובפרטים לפני המעבר לציור הבא. במקרים אחדים, המצלמה נעה על פני הציורים עצמם. את הציורים יצרו דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט במשך כשבע שנים. כל ציור מנסה לשחזר מבחינה היסטורית את היומיום של תקופת המרד – את רחובות ירושלים ובנייניה, תפאורת בית המקדש, לבושה של המלכה ושל פשוטי העם, פני הדמויות. כדי לדייק ככל האפשר, ובהעדר מקורות ראשוניים של ייצוג חזותי, חרגו המאיירים מן המידע הנמסר בכתובים אל מקורות חזותיים משניים, כגון דגם ירושלים בימי בית שני המוצג במוזיאון ישראל, כך שהציורים עצמם מתקבלים כייצוג של זיכרון היסטורי קולקטיבי. להדגשת הפאתוס ההיסטורי, התבססו הציורים על סגנונות שונים של ז'אנר הציור ההיסטורי, דוגמת ציוריו של קראוואג'ו או ציוריו האוריינטליסטיים גדולי הממדים של דלקרואה, וכן על אפוסים הוליוודיים כמו אלה של הבמאי ססיל ב' דה-מיל.
לילה בלי ירח
מאת: שירה גפן ואתגר קרת. אייר: דוד פולונסקי. הוצאת עם עובד, 2006
"רציתי להפגיש את הסגנון של המאייר האוקראיני גיאורגי נרבוט עם נופי חיפה, בתוספת תבלינים יפניים ונגיעות של אנימציה אמריקאית משנות ה-30".
הילדה זוהר מגלה שהירח נעלם בשמים, ויוצאת למסע כדי למצוא אותו ולהחזירו למקומו. החיפוש אחר האור, כמוטיב מרכזי בספר, מודגש באיוריו של דוד פולונסקי ובצבע הכסף שבחר לדפים. נוכחותה של זוהר, שגם בשמה גלום האור, מאירה כל דף ברעמת תלתליה הבהירה, ופוגשת במסעה דמויות נוספות המייצגות מופעים של אור: חתול מפונק המתמתח בצורת ירח, שוטר קפדן המאיר את העולם בפנסו, או איש בבקתה שקרחתו בוהקת. הצבע הכסוף של אור הירח, כאור הבוקע בחשכה, משמש רקע לאיורים וממלא את הפערים בין טקסט לאיור ליצירת אודיסיאה קסומה. האיורים כמו מהלכים בין אימת הלילה ויופיו ומציגים זוויות ראייה קולנועית שאינה שגורה בספרי ילדים. בהשראת יוצר האנימציה היפני הייאו מיאזאקי, הטבע והדומם מתעוררים לחיים והמציאות מתערבלת בפנטזיה. מאחר שהסיפור מתייחס לספרה הקלאסי של פניה ברגשטיין, ויהי ערב (1949), שבמרכזו מסע לילי של ילדה, גם באיוריו התייחס פולונסקי לספר זה. את ויהי ערב אייר חיים האוזמן (2006-1921), שהגיע ארצה מגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה ונחשף בילדותו למבע העיצובי שהיה נהוג בה באותן שנים. עם צאת הספר, קבלו כמה מן המבקרים שהחזות הבלתי ישראלית של איוריו, בעיקר בדמות הילדה הבלונדינית ולבושה האירופי, זרה לרוח החלוצית. פולונסקי, לעומתם, הולך בעקבות האוזמן ויוצר שושלת איורית חדשה לספרות הילדים הישראלית.
על עלה ועל אלונה
מאת: שירה גפן. אייר: דוד פולונסקי. הוצאת עם עובד, 2002
"משך אותי לשלב בין משהו שהוא לא מכאן למשהו שמייצג את הנופים שהילדים בישראל מכירים. נולד מין חיבור בין נוף הדירה השכורה שגרתי בה בתל-אביב לבין הסגנון ששאבתי מתולדות האמנות, ערבוב בין ציור מושקע לבין הנוף התל-אביבי".
ספר הילדים הראשון שאייר דוד פולונסקי, מציג את מערכת היחסים הנרקמת בין אלונה לבין עץ, מנקודת מבטה של הילדה. האיור בוצע בצבעי אקריליק על לוחות עץ שמצא ברחוב, כאשר המצע המשותף של מרקמי העץ וצבעיו מחבר בין האיורים ומעניק להם חמימות אינטימית. הזרוּת הסגנונית של האיורים, המתכתבים עם ציור איטלקי מהרנסנס המוקדם, ממותנת בשילוב עם מראות טיפוסיים מרחובות תל-אביב. החזוּת התל-אביבית המוּכּרת יוצרת קִרבה וחיבור אל אתרי ההתרחשות – הגן התל-אביבי הטיפוסי, נופי הגגות עם דודי השמש, או אריחי הרצפה בדירתה של אלונה. הספר בנוי כ"פיקצ'רבוק" (Picturebook), שהופך את ההיררכיה הנהוגה בין טקסט לאיור. האיור מקבל בו מקום מרכזי, כאשר בחוויית הדפדוף החזותי נוצרים רבדי משמעות חדשים בין המלה לדימוי ובין קריאה להתבוננות.
איורים לעיתונות
במשך יותר מ-15 שנה, יוצר פולונסקי איורים רבים לעיתונות היומית, למוספי סוף שבוע ולמגזינים. בשל אילוצי האקטואליה ולוחות הזמנים הקדחתניים של ההורדה לדפוס, נוצרה סוגה ייחודית לתחום המותאמת לביצוע מהיר. כדי למשוך את תשומת הלב של המדפדפים, האיורים מתאפיינים לא-פעם בדרמטיזציה צבעונית, בצללים כבדים ובהקצנה קריקטורית. האיור לא רק מושך את תשומת הלב של הקורא, אלא גם מְתַקְשֵר את הכתבה באמצעים החזותיים של הדימוי וצובע אותה בגוון פרשני מוסף. בכושרו להעביר מסרים מופשטים ומורכבים, הוא מצליח לא-פעם להראות את הסמוי מן העין. במקרה של כתבת פרופיל, האיור חורג מתצלומי יח"צ שגרתיים ביצירת קִרבה לדמות, המתוארת לעִתים בגוון הומוריסטי. זווית ראייה יוצאת דופן או פרטי רקע בלתי שגרתיים מציגים את הדמות במבט ייחודי. אפשר להבחין בסגנון האיור המשתנה בהתאמה לנושאים השונים, תוך חידוד פרשני של תכני הכתבה ותמצות של שורה תחתונה.
למידע נוסף ורכישת כרטיסים באתר מוזיאון תל אביב לאמנות
@tamuseum
@telavivmuseumofart
לפרטים נוספים: הדס שפירא, יחסי ציבור: 050-8862743 [email protected]
