טור אישי על תשתית, קצב ורצף
יש מילים שחוזרות אליי שוב ושוב בתחילת שנה.
לא מילים של הבטחות גדולות, אלא של בחירה שקטה.
השנה, יותר מתמיד, המילה שמובילה אותי היא תשתית.
תשתית היא לא מה שרואים כלפי חוץ.
היא לא הפרויקט הבא, לא האירוע הקרוב ולא הכותרת של הגיליון.
תשתית היא הדרך שבה דברים נבנים לאורך זמן: הערכים, האנשים, הקשב והכוונה שמחזיקים את העשייה גם ברגעים הפחות זוהרים.
בפן האישי למדתי שתשתית היא היכולת לעצור ולהקשיב לעצמי.
להבין מה נכון לי עכשיו, באיזה קצב, ומה נכון לשחרר כדי לשמור על רצף שמכבד את החיים עצמם.
לא כל שלב דורש האצה, ולא כל תקופה נמדדת בתוצאה מיידית. לפעמים עצם הבחירה להמשיך בדרך שנכונה לנו, היא ההישג.
ובפן המקצועי, עם הפנים קדימה אל גיליון 150, מתבהר עד כמה שום דבר ממה שנעשה לא היה קורה בלי תשתית יציבה.
לא במגזין, ולא באירוח.
המגזין נשען על כותבים שבוחרים פעם אחר פעם לכתוב מתוך ניסיון, אחריות וערך, ועל קוראים שמלווים לאורך שנים, קוראים, מגיבים ונשארים.
גם באירוח הצרפתי, התשתית קודמת לכל: לא רק מה שמונח על השולחן, אלא המרחב שנוצר סביבו, הקצב שבו מתפתחת שיחה, והרצף שמאפשר לאנשים להרגיש בנוח ולהיות נוכחים.
תשתית לא נבנית ביום אחד, וגם לא בגיליון אחד.
היא נבנית בהחלטות קטנות שחוזרות על עצמן, בהסכמה להישאר גם כשאין ודאות, ובבחירה להשקיע באנשים ובקשרים לאורך זמן.
דווקא בתקופות של שינוי, עומס או ציפייה, התשתית היא זו שמאפשרת להמשיך בלי לאבד את הכיוון.
כשיש תשתית ברורה, הקצב כבר לא מוכתב מבחוץ,
והרצף הופך לבחירה מודעת ולא לעומס.
זו דרך שמאפשרת גם לגדול וגם להישאר נאמנים לעצמנו.
כמו שולחן טוב, גם דרך טובה נבנית מתשתית יציבה, מקצב שמכבד, ומרצף שמאפשר להישאר.
