לפעמים כל מה שצריך הוא רגע אחד.
נשימה אמיתית, עמוקה, כזו שלא מנסה לשנות – רק להיות.
רגע שמחזיר אותנו הביתה, לעצמנו.
לא מזמן קיבלתי הודעה ממשפחה שאני מלווה בתהליך נשימה רגשי כבר תקופה.
כמה מילים פשוטות, אבל הלב התרחב מיד:
“אוהבים אותך המון, ובזכותך הבית שלנו מתחיל לראות אור.”
אלה הרגעים שעוצרים אותי.
לא מעייפות, אלא מהיזכרות.
למה בחרתי בדרך הזו.
למה אני שם.
אני לא מתקנת אף אחד.
אני לא מרפאה, ולא מושיעה.
אני יוצרת מרחב.
מרחב בטוח שבו מותר להרגיש, מותר להישבר, ומותר גם להתחזק מחדש.
מרחב שבו נשימה אחת יכולה להפוך לתנועה,
ותנועה קטנה – להתחלה של ריפוי.
בתוך כל נשימה יש בחירה.
ובתוך כל בחירה – אפשרות.
אפשרות לראות אחרת, להרגיש אחרת, להגיב אחרת.
המשפחות, הילדים, ההורים – הם אלו שבוחרים.
הם אלו שנושמים, מתרגלים, ומרפאים את עצמם, צעד אחרי צעד.
החיים לא תמיד פשוטים.
אבל כשהלב פתוח – יש מקום לאור לחדור.
לא בבת אחת, אלא בעדינות.
כמו נשימה.
תודה על האמון, על הדרך, ועל הזכות ללוות.
הבית רואה אור – בזכותכם.
לפעמים שינוי לא מתחיל בהחלטה גדולה, אלא בנשימה אחת מודעת. הבחירה בידיים שלנו
