הזמן. כל כך טבעי ומובן מאליו, כמו האוויר שאנו נושמים, עד כדי כך שאנחנו לא עוצרים רגע לשאול את עצמנו "מה תפיסת הזמן שלנו?" או "מה היחס שלנו לגביו?".
רבים מאיתנו, מתייחסים אל הזמן כמשאב. יש לי זמן, אין לי זמן, אני צריך עוד זמן, ברח לי הזמן, לא ניצלתי טוב את הזמן. כאילו קיים בנק זמן וירטואלי שהופך את הזמן למשאב נדרש, שצריך לנצל ביעילות. הזמן התחום בלוח השנה או בשנתות השעון הופך לזמן הקובע. אנו מונים את מספר החולים ב- 24 השעות האחרונות, סופרים לאחור את השעות עד לסיום המבצע או סופרים את הדקות בין ציר לציר בחדר הלידה. בתפיסה הזו הזמן הוא לינארי. יש לו קצב קבוע וכיוון ברור. הוא נע רק קדימה.
בביוגרפיה האנושית, זה לא תמיד היה כך. בתקופות קדומות, ואף בתרבויות שאינן מערביות, הזמן הקובע הוא הזמן של הקוסמוס. מעגל החיים האנושי היה מחובר קשר ישיר למעגל החיים של הטבע. ריטואלים חקלאיים, דמוגרפיים, אישיים נקבעו לפי עונות השנה, הזריחה והשקיעה, הכוכבים וזרמי המים. בתקופות האלה נחווה מחזור הזמן הטבעי כגדול יותר מהאדם, הוא לא היה משאב בידיו.
היכולת שלנו לנדוד במרחבי הזמן הגמיש קשורה מאד ביכולת שלנו להפעיל כוחות של תודעה ערה על החיים שלנו. תודעה שהיא מעבר לגבולות של זמן ומקום, מעבר לגבולות ההיגיון של סיבה ותוצאה. תודעה שבה אנחנו חלק מתמונה פנורמית של האירועים בחיינו ובחיי האנושות כולה, המסודרים במרחב ולא לינארית.
היכולת לפרוץ את גבולות הזמן ולראות את תמונת חיינו כפנורמה מאפשרת לנו ליצור משמעות חדשה לחיינו, משמעות ממימד אחר, עמוקה יותר, שלמה יותר.
