כשהייתי קטנה, אני זוכרת שמדי פעם אמא שלי היתה מוציאה את המצלמה, ככה פעם בחודש בערך (כי היה צריך לשלוח תמונות לסבא וסבתא ברוסיה), בחגים, בימי הולדת, בסופי שבוע. כל פעם שהייתה עם המצלמה, הייתה מבקשת ממני לעמוד, להסתכל למצלמה ולחייך. זה תמיד הרגיש לי לא כל כך נח. לא תמיד התחשק לי לעמוד ולחייך. אז לפעמים לא הייתי מחייכת ולפעמים היה יוצא מן חיוך מאולץ כזה.
כצלמת, אני (כמעט) לא מבקשת מאנשים לחייך. וגם לא לעמוד. בכלל לא מבקשת לעצור. אני מבקשת להמשיך בכל מה שהם עושים, בלהיות עצמם. לדבר, לצחוק, לרקוד, לספר חוויות, להיות. בדרך כלל אני מצליחה להיות סוג של רואה ואינה נראית כזאת. כי מה שאני מחפשת בצילום הוא הרגע הטבעי, האותנטי. רגע אחד, שבריר שניה, מיקרו שניה, של מבט, של חיוך (אמיתי), של אנרגיה.
כשהתחלתי ללמוד צילום, גורו הצילום הראשון שלי היה הנרי קרטיה ברסון. ברסון, צלם צרפתי שהיה אבי צילום העיתונות וצילום הרחוב, תבע את מושג ״הרגע המכריע״, רגע אחד ויחיד מתוך רצף של רגעים בני חלוף, בו מתמזגים כל האלמנטים החזותיים לידי קומפוזיציה אחת שלמה ומדויקת החובקת בתוכה את משמעות האירוע כולו.
כך שבהשראת ברסון אני צופה ומחפשת את הרגעים הללו, רגעים שמשקפים את החיים, שמספרים את החיים. הצילום בשבילי הוא בעצם כלי לספר סיפור, דרך זיקוק של רגעים, שברירי שניה, אותם אני בוחרת בקפידה תוך כדי התבוננות.
אז כשאני מצלמת חתן וכלה, אני לא מבקשת מהם לדגמן, אני מבקשת מהם להיות עצמם, להיות אחד עם השנייה, לשכוח לרגע שאני שם עם המצלמה. הכי כיף לי להתבונן בילדים, שהם גם ככה הכי טבעיים ומשוחררים כשרק מאפשרים להם. המזכרת המדהימה ביותר בעיני, היא של הרגע האמיתי.
בתמונות: חגיגת מים ובוץ לכבוד שבועות.
יוליה בורשטיין שחם – צלמת | 054-8243934
