יעקב ליכטר, פיזיקאי, מנהל עסקים ופילוסוף של המדע, מדבר על היסודות הפילוסופיים המשותפים בין תיאוריות כתובות של האדם, שמקובל לחשוב עליהן כמתנגשות, על המגבלות של ידיעה מתוך תורה או תיאור העולם באמצעותה ועל הרקע שהוביל אותו במסע חיים ייחודי שהוליד את הספר "תפוחים, כוכבים ורוחות רפאים"
מאת זהר נוי
"הספר הזה שלי הוא 'נאום שנות-חַיַּי אל ימי-חַיַּי' / זה נאום נפשי אל חלקי גופי', כפי שכותב המשורר הגדול יהודה עמיחי", אומר יעקב ליכטר, שהוציא לאור בימים אלה את הספר "תפוחים, כוכבים ורוחות רפאים". הוא עוסק בנושא המסתורי של 'ידיעה' מפרספקטיבה רחבה ומאד לא שגרתית. הספר מנתח במחשבה חדה ובראייה רחבת-נשמה תורות וסיפורים רבים ומגוונים, החל מסיפורי-עם ומיתולוגיות, שירה, מחזאות וסיפורת, הסברי אירועים היסטוריים, דיווחים על התנסויות אישיות מרגשות, וכלה במתמטיקה ובפיזיקה-מתמטית של העידן החדש והזמן המודרני".
"כתיבת הספר הזה היא אחד הדברים שהייתי רוצה שיזכרו אותי בהם", אומר ליכטר כבר בתחילת הראיון, "מפני שהוא משקף את מי שאני ואת הדרך שבה אני חש, חושב וחי. רך ומתון, פתוח ותאב השתחררות מן ה"קופסאות" של חיינו, בורח מהמובן מאליו, מהתבצרות בעמדות, ושואף התנסות מתמדת, אהבת העולם מתוך קבלתו מחשבה, רגש ועשייה".
האם כתיבת הספר במשך שבע שנים שינתה אותך?
"כל אדם הוא סובייקט. לא אובייקט, תודה לאל. גם אובייקטים (אפילו סלע) משתנים ללא הרף. ואדם על אחת כמה וכמה: בצורתו, בתחושותיו, במחשבותיו, ברגשותיו, ברעיונותיו ובמודעותו לכל אלה.
כתיבת הספר שינתה אותי. הרעיונות שבספר נמצאים עימי כבר עשרות שנים, אבל הכתיבה במשך שבע שנים, שעות רבות כל יום, הייתה מסע רוחני ששיקף את כל חיי עד כה. זה כולל עיסוקים ומחשבות, שלכאורה נראים כאילו הם "לא שייכים" לנושאים שבספר. אבל, גם הם השתקפו במהלך כתיבתו. בפרקטיקה של חיינו אנו מפרידים בין דברים, אבל במהות העמוקה שבנפש – הכל שייך, הכל שָׁזוּר וְאָחוּד.
הכתיבה הייתה עבורי מסע שקט ועמוק מן המערב אל המזרח. הגישה המערבית אל העולם, שעל ברכיה התחנך רובנו, היא גישה הרואה את החשיבה – הלוגוס – כשיטה להבנת העולם. חשיבה קשורה לאבחנות, לפירוק הוויית העולם הכוללת והעשירה למרכיבים אחידים, דלי-תוכן וקטנים יותר ויותר. לעומתה, רואה הגישה המזרחית את ההתנסות הישירה והמודעת בחיים ככלי הנכון להכרת עולמנו וחיינו. לשיטתה, אבחנות וחלוקות מפרקות אמנם עוזרות בפרקטיקה היומיומית שלנו, אבל מעוותות את טבעו של העולם כפי חיינו תופסים אותו.
באחד הפרקים בחלקו הראשון של הספר אתה מביא את המחשבות והעקרונות של תורת ניוטון. בולט מאד שספרך אינו ספר פיזיקה, אז מדוע אתה עושה זאת?
"אני שמח על השאלה. הספר שלי מיועד לכל ציבור וקהל. בציבור הרחב נחשבות שיטות המחשבה והביטוי של הפיזיקה המתמטית הקלסית ל'הכי טובות' לדעת את עולמנו, עד שרבים מאמינים שיש לאמץ אותן לכל תחומי החיים. כשניוטון פרסם ב-1697 את שיטתו הפיזיקלית, עשה הדבר רושם כביר על הציבור במערב, שהרגיש שהנה עולה אפשרות לשבור את הדיקטטורה המחשבתית של הכנסייה. ההשפעה הכבירה הזאת השתמרה בציבור הרחב עד היום, וההיצמדות לשיטות הפיזיקה המתמטית הפכה לדת בפני עצמה. אם נשתמש בדימוי של 'ארזים' לעומת 'אזובי-הקיר', הרי שאין ספק שהשיטות של הפיזיקה המתמטית שייכות – בעיני רוב הציבור – לקטגוריה 'ארזים', יחסית לתורות בנושאים 'רכים' אחרים: הומניים, היסטוריים, אישיים, חברתיים, כלכליים, פסיכולוגיים, אמנותיים.
את 'הסיפור על העולם לפי ניוטון' בחרתי להביא כבר בשלבי ההתחלה כדי שנתחיל דווקא במה שהציבור מחשיב כ'ארזים' של המחשבה. הסיפור מובא (בלי שום נוסחה) כדי שנבדוק יחד – כבר 'על ההתחלה' – האם אכן אלו ארזים חסונים או שמא 'נפלה בהם שלהבת', כמאמר השיר. שְׁנֵי הפרקים שלאחר פרק זה מספרים בלשון חיה ובאיורים בהירים על הקשיים המחשבתיים וה"חורים" הרבים שבתורת ניוטון – אכן, "נפלה בארזים שלהבת! אז מה יגידו אזובי הקיר?".
ההפתעה הגדולה שבהמשך הספר – לאחר קריאת הפרקים על התנסויות ותורות "רכות" – היא העובדה שקשיים מחשבתיים ו"חורים" יש בכל התורות הכתובות, בין אם אנו חושבים עליהן כ"קשות" (כמו הפיזיקה המתמטית) או "רכות" (כגון, תורת הספרות או הפסיכולוגיה).
ובכל זאת, כיצד קרה שהפיזיקה של ניוטון הפכה להיות מעין דת חדשה?
"היו לכך מניעים חברתיים, תרבותיים ואפילו כלכליים. הדבר השתלב במגמות הליברליות שהחלו לנשב באירופה בשלהי ימי הביניים. תורת ניוטון נתנה לכל אדם – גם אם הוא לא חבר בממסד הכנסייתי – נְגִישׁוּת מלאה להבנת תהליכים מסוימים בטבע, וזו הייתה פגיעה חמורה ביכולת של הכנסייה להכתיב בנושא זה תכתיבים. יתר על כן, עד זמנו של ניוטון האמינו שכל מה שבין כדור הארץ לירח (לא כולל הירח עצמו) נע לפי חוקים מסוימים, ומן הירח והלאה שוררת מערכת חוקים אחרת, שמימית, נשגבת ואלוהית. והנה, הפיזיקה של ניוטון מספרת את אותו סיפור הן על השמיים והן על הארץ (ממש כמו בהגדה של פסח: "שבשמיים ובארץ"). לנוכח תורה כזאת, המעמד הנשגב – מעמד הבכורה – של הכנסייה, יחסית לעם, נפגע עוד יותר. והיו עוד נסיבות שעודדו את קבלתה של הפיזיקה הניוטונית בצורה כה עמוקה ורחבה, כמו למשל היכולת להשתמש בעקרונותיה לצרכים הנדסיים וכו'.
אבל, לאורך התקופות שאחרי ניוטון הלכו והתגלו ה"סדקים" וה"חורים" הנמצאים בבסיס תורתו, ונתגלו עוד ועוד תופעות שמתנהלות בסתירה לחוקיו. ובכל זאת, בחר הציבור הרחב להאמין בתורתו כמו בדת חדשה, מפני שעד 1905 לא הופיעה לה חלופה. אבל – כפי שההיסטוריה הראתה שוב ושוב – אם לבני אדם נוח להאמין במשהו אז פשוט מאמינים בו אפילו אם הדבר כרוך בבעיות, סתירות, קשיים מחשבתיים ואפילו אם נראה הזוי.
ניוטון היה מודע לקשיים ולחוסר ההתאמה של תורתו למציאות?
"זו שאלה חשובה, כי היא מוליכה לצעד הבא. התשובה היא שהוא היה בהחלט מודע, ואף כתב על כך. רק לדוגמה, תורתו כתובה עבור עולם היפותטי שיש בו רק שני גופים (כוכבים). הוא ידע, כמובן, היטב שהעולם כולל מספר הרבה יותר גדול משני כוכבים. כשניסה את הכלים של תורתו על עולם של שלושה כוכבים, ראה שהתורה – כפי שהיא כתובה – אינה מסוגלת להתמודד עם הבעיה! ובוודאי שכך הוא עבור יותר משלושה. כמו כן ידע שאפילו במערכת השמש שלנו לפחות אחד מן הכוכבים (חמה) נע בסטייה גדולה יחסית לתחזיות התורה.
כתיבה של תורה, זה לא דבר של מה בכך, כמובן, והאיש שעשה זאת – אייזיק ניוטון, היה ללא ספק בעל אינטלקט מהבולטים בהיסטוריה. ובכל זאת, כפי שאנו רואים, תורתו המבריקה מלאה "חורים". כדי להבין יותר האם מדובר באי-מזל או במשהו עקרוני ועמוק בהרבה, החלטתי שבשלב זה בספר אשוחח על המושג "תורה" באופן יותר כללי. זאת אני עושה בפרק י"א".
נסח לנו בתמצית מהי "תורה".
"תורה תמיד תהיה מנוסחת בסוגים, כאלו או אחרים, של שפה. במלים אחרות: תחושה ישירה נמצאת בממשות ואילו תורה נמצאת ב'עולם-השִׂיחַ' ".
האם סיפורים ותורות הם, לשיטתך, באותו סל?
"מה שדומה בין סיפורים לתורות הוא ששניהם מעבירים סיפור באמצעות שפה, ובשניהם הסיפור קושר בין תחושות והתנסויות חושיות ישירות, שכל סיפור או תורה בוחר אותן בקפידה ובאופן מאד סלקטיבי. כדי לקשור בין התחושות הישירות, גם סיפור וגם תורה עושים שימוש במושגים מופשטים, מעין 'ישויות' בלתי-מוחשיות, שלעתים מומצאים לצורך זה ותכונותיהם נקבעות מלכתחילה כך שהקישור הזה יצליח. סיפורים ותורות מלאים ב"יצורים" כאלו (שבספרי אני קורא להם 'רוחות-רפאים' מסיבות היסטוריות ותרבותיות המוסברות בספר).
ההבדלים המרכזיים בין תורות לבין סיפורים-שאינם-תורות [סש"ת] מתמקדים בעיקר בשני דברים:
- בסש"ת, אין כללים לכתיבת הנרטיב, ואילו בתורה יש דרישה שהנרטיב ייערך בצורת טיעון; דהיינו: אקסיומות, כללי-היסק (הקבלה, לוגיקה וכו') וגזירת הטענות וההיגדים על בסיס זה.
- תורה דורשת שבתוך ניסוחה ייכתבו התנאים הנדרשים להפרכתה (למשל: ניסוי שמראֶה שטענה שלה אינה נכונה), ואילו בסש"ת אין כל דרישה כזאת ולכן אין – לפי שיטת השס"ת עצמה – משמעות להפרכתו של סיפור (!).
ברור מהן תחושות ישירות אבל האם תוכל לתת דוגמאות ל'רוחות רפאים'?
"לפני שאתן דוגמאות לרוחות רפאים, חשוב להבין שהתחושה החושית הישירה עצמה והמלה אשר "מצביעה" עליה – הן שני דברים שונים בתכלית ו"בצד האחורי של ראשנו" עלינו לזכור זאת כל הזמן, כי זה מקור לבלבול רב. המלה 'סוס', לדוגמה, היא רק סמל גרפי, והסכימו שהוא יצביע על החיה הגדולה והיפה שטופפת, דוהרת, אוכלת, צוהלת, מזיעה ולבסוף גם מתה. המלה 'סוס' דומה וזהה לעצמה, כמובן, אבל אין סוס שזהה לחלוטין לסוס אחר. זהו הבדל מכריע. ולגבי דוגמאות – 'רוחות רפאים' הן כל המלים המופשטות בחיינו. פשוט".
בפרספקטיבה הזאת עולה המסקנה שיש לנו תורות שונות עם טקסטים על היבטים שונים של עולמנו, אבל טקסטים הם טקסטים בלבד, ולכן לא נדע את הממשות לעולם.
"בהחלט זהו הכוון, וכבר אמרו חכמים ש'טקסט לעולם לא יוכל להביע את הטקסטורה. טקסט יכול להיות מילולי-סיפורי או נוסחתי והוא נפרד מן הממשות, שום ציור דו-ממדי לא יוכל להיות זהה לממשות תלת-ממדית, גם פסל תלת ממדי של אדם או עץ הוא רק סמל לאותו אדם או עץ. מכיוון שלעולם לא נדע את הממשות בְּכָּכוּתָהּ (כפי שהיא "באמת") וּבְכּוֹלִיוּתָהּ (בשלמותה), הרי שאין כל משמעות לדבר על ה"מציאות כפי שהיא". על "המציאות כי שהיא" יש לשתוק. אפשר לדבר אך ורק על הסכמות או תורות על-אודות עולמנו. לכן, מהבחינה העקרונית, אין להעניק מחשבתית לשום תורה מעמד של בכורה להכרת עולמנו".
אתה מאוכזב מכך שהקדשת חלק משמעותי מחייך למקצוע הפיזיקה?
"זה שאני יודע שאין להאמין בתורות עצמן אינו אומר שאני פוסל אותן ומזלזל בהן. נהפוך הוא, העיסוק בהן – לימודן וכתיבתן – מלמד אותנו רבות על היבטים בעולמנו. הוא גם מאפשר לנו להביא הישגים ותועלת רבה, לא רק בפיזיקה, אלא גם בהנדסה, ברפואה, בטיפול נפשי, בתכנונים כלכליים וחברתיים וכך הלאה. מה שדברנו עד כה הוא כוון אופטימי: תמיד אפשר לחקור ולהגיע לעוד, כי שום תורה אינה סוף פסוק. זוהי מידת הענווה, ואני מדבר עליה בספר. לסיכום: אני שמח במה שיש ובמה שמתוכו עומד לרשותי".
אתה נכה-רגליים. איך זה לא הפריע לך לעשות את מה שעשית?
"מדוע שיפריע לי? הקריירה שלי לא הלכה לכוונים של חקלאות או להיות איש צבא, ולא לטריאתלון או לטיפוס הרים. אחזור שוב: אני שמח במה שיש ובמה שעומד לרשותי".
תוכל לספר לי עוד על מחלתך?
"נולדתי בשנת 1948 בפולין והגענו משם לחיפה עוד באותה שנה. חליתי בשיתוק-ילדים ב – 1950. עד גיל נערוּת עברתי יותר מעשרה ניתוחים, ובגיל חמש הם אפשרו לי לקום ולהתהלך בעזרת ציוד אורתופדי וקביים".
בגלל המגבלה הפיזית שלו ליכטר לא שירת בצבא. אחרי שסיים את הטכניון עבד ברפאל ובהמשך עבד גם בארצות הברית, באלביט ובעוד חברות. היה שותף ליוזמות עסקיות, ובהן היוזמה החלוצית של הסבת יכולות תעשייתיות צבאיות מסוימות (ברפאל) לשימושים מסחריים. לפני כשבע שנים פרש לגמלאות כדי לכתוב, לאחר עשרות שנים בהן חלם לעשות זאת. הכשרתו הלימודית וגם ניסיונו המעשי מתפרסים על פיזיקה, ניהול עסקים ופילוסופיה של המדע. בת-זוגו, שני איבינסקי-לוריא, באה מתחומי התרפיה הנפשית, ויעקב ביקש ממנה – דווקא בגלל השוני ברקעם המקצועי – לערוך את ספרו. מִשֶׁנֵיאוֹתָה, תרם הדבר רבות להנגשת הספר לכל קהל של קוראים ובשפה קולחת, מחבקת ושווה לכל נפש. לשָׁנִי וליעקב יחד חמישה ילדים.
מחלוצי ההתיישבות הקהילתית בארץ
בנוסף לעיסוקיו כמדען וכיזם בתעשייה עתירת-הידע, פינה יעקב זמן ואנרגיה רבה בחייו והיה מחלוצי ההתיישבות הקהילתית בארץ ומי שיזם והוביל את הקמת היישוב יובלים בגליל, שבו הוא חי. במסגרת פעילות זו, הוביל יעקב במשך שבע שנים מאבק ציבורי, אזרחי ופוליטי, רב-עוצמה למען הלגיטימציה של רעיון ההתיישבות הקהילתית-כפרית בישראל, אשר ממשלת המערך-עבודה ששלטה עד ל – 1977 התנגדה לו. קרוב מאד לאחר עלייתו של מנחם בגין לראשות הממשלה ב – 1977 שכנע אותו ליכטר להיפגש עמו, ובפגישה האישית הארוכה שכנע את בגין לשנות את המצב, ואכן מנחם בגין קבל את היוזמה ההתיישבותית הזאת בברכה והורה על הקמת היישוב בגליל.
בתהליך זה פגש יעקב מקבלי החלטות ברמה הלאומית הבכירה וניהל עמם דיונים להשגת הכרה ותקציבי-הקמה; בממשלה (חיים ברלב, ישראל גלילי, וגולדה), חברי-כנסת שונים, מנכ"לי משרדים ממשלתיים וראשי מחלקות בסוכנות היהודית. לאחר פגישתו עם בגין, עבד הגרעין המייסד של יובלים עם אישים שונים: אריאל שרון שהיה יו"ר ועדת-השרים לענייני התיישבות, גדעון פת ודוד לוי שהיו שרי שיכון, שמחה ארליך ששימש שר האוצר ומנכ"לי משרדי ממשלה.
יעקב ליכטר מספר שבימים אלה הוא סיים את כתב-היד לספר אחר שלו, "שונה לחלוטין, אשר מספר על תהליך פריצת הדרך הלאומית של הקמת יובלים, שהייתי שותף לו. אני עובד עכשיו על מבצע גיוס המונים כדי לאפשר את הוצאתו לאור. וברקע, לעתיד, אני עסוק בכתיבת ספר סיפורת, שמן הסתם ייקרא "הַרְדֶג 10 ועוד מקומות", ובו סיפורים קצרים הקשורים לחיי בדרך ישירה או עקיפה".
