הכניסה לכתה א' מעוררת חששות ותקווה הן אצל ההורים והן אצל הילדים.
ההורים וגם הילדים מרגישים שמחה וגאווה על מעבר של עוד שלב בחיים.
ההורים וגם הילדים מתמודדים עם חוסר וודאות ודאגה – מי תהיה המורה?
האם הוא יסתדר עם חבריו? האם יהיה תלמיד טוב?
המעבר לכתה א' הוא המעבר המשמעותי הראשון אותו הילד צריך לעשות לבדו, ללא יכולת ההורה להיות שם פיזית, דבר המגביר את תחושת החרדה הן אצל ההורה והן אצל הילד.
יש לעשות הפרדה בין רגשות ההורה לבין הילד/ה מתוך הבנה שגם אם עבור ההורה מעברים נתפסים כדבר איום ונורא לא כך הוא לגבי הילדים שלנו.
ההבנה שכשאנחנו, ההורים, משתפים פעולה עם דרישות הילד/ה כמו להישאר עוד קצת אתו, או נוזפים בו – תפסיק להיות תינוק, די לבכות, או פוסלים את רגשותיו (אין ממה לפחד, תהיה גיבור) אנו מגבירים את החרדה.
חשוב למצוא את האיזון בין הגנת יתר לתמיכה.
כדי לזהות מחשבות חרדתיות אצל ילדנו נשאל:
ממה אתה הכי דואג?
מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות?
כדי להפחית חרדה ניתן לומר:
האם דבר כזה התרחש בעבר?
לפי מה אתה בטוח שזה יסתיים ברע?
האם יכול להיות סוף אחר?
במקום לומר "תפסיק לבכות" ניתן לומר:
"זה בסדר להרגיש חשש/עצב ".
"ספר לי על זה. אני מקשיב /ה לך" .
מומלץ להורים לספר לילדים על חוויותיהם בכניסה לכתה א'.
ילדים בני 7-6 נהנים כשהוריהם מספרים להם חוויות ילדות. זה עדיין מעניין ומרגש אותם לחשוב שגם ההורים שלהם היו פעם ילדים כמותם…
אפשר לספר במינון מצד אחד גם על ההתרגשות, והכייף בלהיכנס לכתה א', לקרא, לכתוב, להיות גדולים, וגם להגיד שיש יותר אתגרים, דרישות ומשימות ואולי קצת חוששים וזה טבעי.
מאחלת בהצלחה והתחלה טובה.
