שנה חדשה היא תמיד זמן לחשבון נפש, לסיכום השנה החולפת ולהתבוננות קדימה. אבל השנה, אני רוצה להקדיש את המחשבה דווקא למקום המיוחד שבו אני, ואולי גם אתם, נמצאים: להיות הורה לילדים שהם כבר… הורים בעצמם.
זהו שלב מרתק ומורכב. מצד אחד, הילדים שלנו גדלו, התבגרו, בנו לעצמם משפחות והפכו להורים מסורים לילדים משלהם. מצד שני, בעיניי ,הם תמיד יהיו גם הילדים שלי. כאן נמצא קו התפר הרגיש: איך אני ממשיך להיות הורה, עוגן ותומך ,מבלי לדרוך על הרגליים של ההורות שלהם.
אני זוכרת את עצמי בתחילת דרכי כהורה – מלאת רצון לעשות "הכי טוב", לצד לא מעט ניסוי וטעייה. היום, כשאני צופה בילדיי עם ילדיהם, הלב מתמלא גאווה, אבל לפעמים גם מתעורר דחף להציע עצה, לשתף מניסיוני, או אפילו… להעיר. כאן מגיעה הבחירה המודעת: מתי לדבר, ומתי לשתוק. מתי ללוות ומתי לפנות מקום.
האתגר האמיתי הוא להבין שהקשר שלנו כבר אינו תלוי בי בלבד. הוא מתקיים מתוך שותפות, מתוך כבוד הדדי בין שני "הורים", אני כהורה הוותיק, והילד שלי כהורה הצעיר.
זה דורש ממני גמישות, סבלנות, והכרה בכך שהעולם השתנה: מה שעבד בימי ההורות שלי, לא תמיד מתאים למציאות שלהם.
לקראת השנה החדשה, אני מזמינה אותנו, ההורים להורים, לשאול את עצמנו שלוש שאלות:
האם דבריי נועדו באמת לעזור או להרגיע את הדאגה שלי?
האם אני נותן לילד שלי מרחב לטעות וללמוד, כפי שגם אני למדתי?
האם אני מביע הערכה ותמיכה, לא רק ביקורת או הצעות?
המתנה הגדולה שנוכל להעניק לילדינו בשלב הזה, היא הידיעה שאנו כאן בשבילם, לא כדי לנהל את חייהם, אלא כדי להוות גב ובית בטוח. אנחנו יכולים להיות הכתף לשיחה, העיניים הרואות גם את ההצלחות הקטנות, והיד המושטת כשקשה.
השנה החדשה מזמינה אותנו לבחור בשפה מקרבת, בקשב עמוק ובפרגון. להיות "הורה להורה" זו מיומנות עדינה, לא לוותר על מי שאנחנו כהורים, אבל גם לא לשכוח שהם כבר בונים את עולמם בעצמם.
מי ייתן והשנה הזו תביא איתה יותר הבנה, קירבה ושותפות בין הדורות כי בסוף, אנחנו כולנו באותה סירה, פשוט במושבים שונים.
יהודית זה יכול להיות פתיח ככותרת שנייה למאמר
הם כבר הורים, אבל בעיניי הם תמיד הילדים שלי
איך שומרים על חיבור קרוב ומכבד עם הילדים שלנו כשהם מגדלים ילדים בעצמם? לקראת השנה החדשה, רונית נוי על האיזון העדין שבין ללוות לבין לפנות מקום, ועל השותפות המרגשת שנוצרת בין דורות של הורים.
