כתבה איילת יובל דרזנר
הן נכנסו לאולם הכניסה, חלקן בג'ינס ובחולצה יפה וחלקן בשמלות מחמיאות, כולן מטופחות, בגילאים שונים ולמען אותה מטרה – להקשיב, ללמוד, לחוות ולהיות חלק מהכנס הראשון ! במרכז לאומנויות בהרצליה.
משני צידי האולם נפרשו עמדות עם ספרים למכירה ומאחורי העמדות ישבו או עמדו נציגי הוצאות הספרים או הסופרות עצמן. עמדה אחת עסקה בספרים מוקלטים ICAST, בעמדה אחרת, השונה בתכלית מהשאר, היו פזורים "צעצועי סקס" למיניהם והאחרונה שבהן היתה עמדה ובה צעיפים ושמלות הודיות מאלפות ! אותן דגמנה המוכרת החייכנית שעד סוף היום סיימה למכור כמעט את כולן.
בכניסה קידמו את פנינו היוזמות והמארגנות: מיטל אור, כותבת ועורכת תוכן ורינת בן אור, אישה חייכנית, ג'ינג'ית, לבבית וטמפרמנטית שדאגה לתת לנו את התכנית לשעות הבאות וניהלה את כל הכנס. כדי שאתן ואתם תוכלו להנות מהכתבה, הקשבתי להרצאות, דילגתי ביניהן, צילמתי ואפילו הקלטתי חלקים שנראו לי חשובים.
האם את חיה את החיים שאת רוצה?
את הבוקר פתחתי בהרצאה תוססת עם מיכל צפיר שאפילו הקימה אותנו מהכיסא כדי שנרקוד קצת. מיכל דיברה על הפער בין הרצוי למצוי בחיי כל אדם, שהוא מקור לכאב ואיך ניתן לצמצם את הפער. לתפיסתה, כשמישהי מאמינה שביכולתה לעשות משהו, שיש בה כישרון, היא תתאמץ ותמצא את הדרך אל המטרה. אף אחד לא מבטיח שהדרך תהיה קלה, אבל היא תגשים את עצמה וזה מה שחשוב.
מיכל החלה את דרכה בלהקת "מנגו", המשיכה לקלטות ילדים ופסטיגלים ומאחוריה שנות עשיה מרובות וזאת מאחר שהרגישה שביכולתה לעשות דברים נוספים וכדי להמחיש, היא סיפרה שבעבר היא אפילו הרצתה בקופת חולים מול ארבעה אנשים. נכון שהיא רוצה קהל גדול, ובינינו, מי לא רוצה?, אבל המטרה שלה היא להמשיך בעשייה מגוונת, לעזור לאחרים להאמין ולקדם את רצונותיהם וגם להיות אדם טוב יותר בעצמה.
אחד הדברים החשובים בעיניה הוא לשחרר את הכעס. מה הבעיה עם כעס? שהוא לא באמת מקדם אותנו ושאנחנו יכולים לתעל את האנרגיה העצומה שיש בכעס לצרכים חיוביים אחרים. בנוסף, כמאמנת לאורח חיים בריא, היא הזכירה שהכעס גורם למחלות ובא לידי ביטוי למשל בצורך לפצות על ידי אוכל ומכאן גורם לעלייה מיותרת במשקל, הכעס מעורר כאבי בטן או עלייה בלחץ דם.
מיכל דיברה על ה – WAKE UP CALLS שכל אחד מאתנו חווה והשאלה היא מה אנחנו עושים עם אותן קריאות השקמה לשינוי. לדוגמה, נשים הגיעו אליה לאימון ואחרי בדיקת דם שגרתית הבינו שעליהן להתחיל לעשות ספורט ועכשיו תהיו רגע כנים עם עצמכם:
"הן רושמות ביומן תאריכים ושעות, מצטיידות בבגדי ספורט מתאימים, קובעות עם חברה או ידיד להיפגש ופתאום יורד גשם. הגשם הוא התירוץ הטוב ביותר בעולם לומר "אני מוותרת". אבל אם את תהיי נחושה, את תמצאי את הדרך לעשות ספורט בבית או במקום אחר ותעמדי ביעד שהצבת לעצמך."
בנוסף, מיכל דיברה על התפיסות שיש לכל אחת מאתנו באופן אישי. אם נרצה לשנות אותן, זה תלוי רק בנו. למשל, אמא שמאמינה שהבת שלה צריכה להתלבש בסגנון מסוים כשהיא יוצאת מהבית, תדאג לרכוש בגדים שתואמים את התפיסה שלה. עם זאת, כשהבת גדלה והולכת לשופינג עם האמא שלה ובוחרת בגד שאינו קולע לטעמה ותפיסתה של האם אבל תואם את רצונה והסגנון שלה, חשוב שהאמא תאפשר לבת את חופש הבחירה. בצורה כזו האם תלמד מה הטעם של הבת, אלו גבולות היא מציבה לעצמה ומה היא משדרת לסביבה (ביישנית, סקסית, פרובוקטיבית, רשמית ועוד) ואם הבחירה תואמת את האופנה ולא יטרידו אותה חלילה מינית – אז למה לא בעצם? אחרי הכול אנחנו לא יוצאים מהרחם עם אמונות ועמדות, אלא מסגלים אותן לעצמנו עם השנים.
לטענת מיכל, אם אני רוצה שהילדים שלי יוכלו להגשים את החלומות שלהם בגדול, רצוי שאתחיל מלהגשים את החלומות שלי ובכך לתת לילדיי דוגמה.
שינוי בתפיסות אינו מהווה חולשה ב"עמוד השדרה", אלא ההפך. מדובר באנשים שיודעים מה הם רוצים להשיג ולכן הם מבצעים את השינוי !
לקראת הסוף היא דיברה על מה גורם לאנשים תחושת אושר, על סמך מחקרים וניסיונות ואתמצת את עבורכם את המסר – החשיבות של מערכות יחסים טובות, עם המשפחה והסביבה.
אני ממליצה על ההרצאה שלה, בפרט כפתיח של יום מעניין לאנשים שאכפת להם מעצמם.
פאנל האשה עם המשקולות
בפאנל השתתפו: נבט טחנאי, דנה לוי-אלגרוד, מאיה אדרי ואורית פטקין. הנחתה אותו שמרית הילל. הסופרות נשאלו שאלות מגוונות וליקטתי חלק מהתשובות לפניכם:
מה דעתכן על הספר "50 גוונים של אפור?"
נבט שהיא חוקרת ספרות רומנטית טוענת "שעד לא מזמן נשים דיברו על סקס בחדרי חדרים או בשקט בפינה עם האמהות וכיום מדברים על סקס באופן פתוח במטבחון במקום העבודה. בני אדם חושבים בסטריאוטיפים וכשרוצים להגדיר מהי אשה, אנחנו מגדירים במקביל גם מהו גבר."
לדעתה, "הביקורת החשובה ביחס לספר חמישים גוונים של אפור היא שלא דובר על הגבר. האם ככל שהאישה גדולה בעוצמתה, הרומנטיזציה וההצדקה שכריסטיאן גריי עושה מקובלת? הוא שותל שבבים בטלפון של הגיבורה, עוקב אחריה, וההתנהגויות האלה מדליקות אותנו בספרים אבל השאלה היא האם הן אמורות להדליק אותנו בReal Life ?"
הזמן היחיד שיש לאורית לקרוא ספר בשקט הוא יום כיפור. היא פתחה את הספר חמישים גוונים של אפור ביום כיפור ושאלה "מה עשיתי לעצמי? חם פה או שככה מרגישים בצום". לדעתה, הרשתות החברתיות מאפשרות שיח מלבב ופתוח ויש מקום לפמיניזם ולהעצמת נשים, אך בפועל, כמו בסדרת הטלוויזיה "MAD MAN", מדובר בתהליך שהחברה עוברת ועוד לא הגענו לשם באמת.
איך אפשר ליצור אג'נדה בפועל של נשים בעמדות מפתח, הזוכות לשוויון בשכר ונשים מצליחות מחוץ לספרים שאתן כותבות?
דנה השיבה "אני לא כותבת ספר בשביל האג'נדה הזו. במהות שלי אני מנהלת חברה וכותבת ספרים והמטרה שלי היא שהספר יהיה מהנה לקורא. ספר אירוטי גורם לנו לריגוש ובעצם למה אנחנו בכלל צורכות ספרים רומנטיים אירוטיים? בניגוד לגבר שיכול להגיע לעוררות מינית דיי מהר, אנחנו זקוקות למשהו שיחבר אותנו לסיטואציה, בונים לנו מתח על ידי הדמויות הראשיות וזה מה שגורם לנו להנות ובניגוד לדבריה של נבט, אני לא צריכה שיגדירו את דמות הגבר כדי להנות מהסיטואציה."
מאיה סיפרה ש"בקבוצות קריאה יש נשים שאומרות שעד שלא יצא להן לפתוח ספר מז'אנר הספרות הרומנטית או הרומנטית – אירוטית. הן לא הכירו את האפשרות הזו. רובן היו עסוקות בקריירה וילדים והן לראשונה קוראות, נהנות ומכניסות קצת עניין לחיי הזוגיות." מאיה מקבלת הרבה הודעות בצאט הפרטי מנשים שאומרות "את כותבת אותי" זה מה שעובר לי בראש ומבחינתה "זה נהדר, כי מעבר לסקס, הן מתחברות לחוויה והתוכן שאני כותבת".
סדנת BDSM חושני בהנחיית אינדה לוי
אינדה הציגה בפנינו את ההגדרות לBDSM רך, כזה שכל אשה יכולה ליישם עם בן/בת הזוג שלה, מתוך רצון לאבד שליטה ולהנות. הסדנה עברה בצורה משעשעת ומלמדת וברור לאינדה שאנשים חוששים לדבר על סקס וכשמסתכלים עליה היא נוהגת לומר "יש לי שני ילדים בבית, אז בטוח שפעמיים עשיתי סקס" וכדי ליישר קו, היא הסבירה למה מתחלקBDSM:
B= כבילה/קשירה Bondage.
D = משמעת Discipline.
DS = שליטה וכניעה Domination & Submission, המכונים "עבד", "אדון", "מלכה", "DOM", "SUB".
העבדים נשלטים ועושים מה שהאדונים אומרים להם לעשות.
SM = סאדיזם ומאזוכיזם Sadism & Masochism,
תוכל לעשות BDSM רק אם קראת על זה, הבנת, אתה רוצה ואתה מוכן לחוויה שלא ניסית.
לא מדובר בסטיה. מדובר ברצון לעשות סקס עם אביזרים ומשחק שיש לו כללים. בשום פנים ואופן לא מדובר במקום לסגירת חשבונות על ידי גרימת כאב.
שיח עם סופר וסופרות בניצוחה של רינת בן אור – מארגנת הכנס
השתתפו: ריקי חטב כתבה את "תשוקה הורסת".
שרה סלמה כתבה את "אהבה בשחור לבן".
מארק לאוצקר כתב את "קורל שם בדוי".
אריאלה באום כתבה את "טרילוגיית הסודות".
דנה מויסון כתבה את "תעתוע אפל".
לינדה מזרחי כתבה את "טרילוגיית גולד".
ונעמה סכר כתבה את "מציאות אחרת".
למי שמכיר את הספרים, היתה זו פגישה מרתקת עם הכותבים. רינת אפשרה לכל אחד להשיב לפחות פעם אחת לשאלות ומובן שהקוראים יכלו בתום השיח לגשת לסופרים לשיחה אישית.
מי הדמות האהובה עלייך מתוך הספר שלך?
אריאלה: "גילה כי זו דמות שלא היתה אמורה להיות פעילה בספר. היא המאהבת של דוד והיא הפתיעה אותי תוך כדי כתיבה כשהיא בכתה והפכה מורכבת והתחילה "לדבר אלי" ונולדה מעצמה וקיבלה נפח."
נעמה: "דמות האישה. בחיי הדמות יש עליות וירידות, כמו בחיים האמיתיים, ולהגיע ל'נחלה' זה לא פשוט. הגיבורה מצליחה לאסוף את עצמה ולהתמודד ונעמה מרגישה שכך גם היא עושה במקביל."
איך התחלת לכתוב את הספר?
מארק: "אף פעם לא כתבתי ספר. יום אחד קראתי ברציפות שלושה ספרים שלא הצלחתי לסיים והיה לי בראש סיפור קטן אולי 15 עמודים. כתבתי ונתתי לאשתי לקרוא והיא אמרה לי "יש לך פה רב מכר אז תכתוב ספר". אמרתי לה "על מה את מדברת, הרי שיעורי ספרות בתיכון עברתי 'על הקסקס' " והיא ענתה "תכתוב, תכתוב" ופשוט כתבתי."
לינדה: "העליתי פרקים ראשונים לפייסבוק וקיבלתי המון תגובות חיוביות שגרמו לי לכתוב."
האם יהיה ספר המשך?
מארק: "התשובה היא לא". אם יום אחד אני אשתגע כמו בפעם הזו, יהיה עוד ספר. אז אחרי שצחקנו אמרתי לו "נרים טלפון לאשתך ויהיה עוד ספר".
שרה: "לא חשבתי לכתוב ספר המשך, אבל התגובות שקיבלתי הן "מה עם ספר המשך" ואני מניחה שאצטרך להתמודד עם כתיבת ספר המשך. כרגע מפוצלת בין עולמות נוספים."
ריקי: "הסוף בספר הראשון היה מפתיע ובזכות התגובות שקיבלתי אני כבר עובדת על ספר המשך."
מה היה לך קשה בכתיבה?
ריקי: "ההתלבטות הגדולה בנוגע ליחסים בין הדמויות. אני מאוד מאמינה במוסד הנישואים ולכתוב על משהו כמו בגידה ועל גיבורה ששוקלת לעזוב את הבית, זה לא פשוט."
שרה: "אני נוטה לפרפקציוניזם ולכן הייתי כל הזמן צריכה לדעת שאני כותבת הטוב ביותר וזה הכניס אותי למעצורים."
דנה: "הבעיה אצלי היתה הזמן. התחלתי לכתוב כשגרתי אצל המשפחה בניו יורק, הסתובבתי עם מחברת ורודה בבתי קפה "סטאר באקס" עם התחלה של סיפור. המשכתי כשהייתי בצבא, הייתי מסיימת את המשימות וחוזרת הביתה לחדר להמשיך לכתוב עד אמצע הלילה ואמא שלי היתה מתלוננת שהאור דולק. למדתי עם הזמן לאזן את תזמון הכתיבה כדי שלא תכלא את כל הזמן שלי."
באיזו זמן ביום את כותבת?
לינדה: "בשעות הערב כששקט וגם בעלי ישן. אין לי מחסום כתיבה. הכול מתפרץ החוצה."
נעמה: "אימצתי שיטת פתקים. אמנם בערב זה זמן הכתיבה הכי יעיל ומרוכז, אבל במהלך היום יש לי הברקות ולכן למדתי לכתוב גם על פתקים בכל מקום ולאסוף אותם. לפעמים גם במהלך נסיעה עולה רעיון ואני נעצרת בצד וכותבת ואחר כך ממשיכה בנסיעה."
ריקי: "בשבת במהלך הבוקר כשבעלי לוקח את הבנות לפארק או במקלחת. לפעמים מקצרת את המקלחת כי עולה לי רעיון מצוין."
מה דעתכם על הדעה של אנשים שז'אנר הספרות הרומנטית הוא ברמה נמוכה?
נעמה: לדעתי ברגע שלרומנטיקה מוסיפים מתח, פנטזיה או אירוטיקה, את מקבלת מוצר אחר ברמה טובה.
לינדה: שלא יקנו. אני כותבת מה שיש לי בראש ואני אוהבת. לדעתי גם בז'אנר המתח כמו של הארלן קובן יש סיפור אהבה.
דנה: "מדובר בדעה קדומה ואני יודעת כמה עבודה חברותיי לז'אנר משקיעות. עצם העובדה שיש כנסים הנוגעים לספרות רומנטית בעולם, זה אומר הכול ואני לא מסכימה עם האמירה הזו."
אריאלה: "אני לא מסכימה. רומן רומנטי חייב להכתב בשפה עממית, אחרת חלק מהקוראים לא יבינו אותו."
מארק: "בכל ז'אנר אפשר לכתוב טוב או גרוע. הזמנים השתנו. כשהייתי בן 16 האזנתי לאלביס, בטהובן והחיפושיות. בעבר חשבו שזו מוסיקה גרוע וכיום רוב האנשים חושבים שזו מוסיקה נהדרת. כיום לא תראי אנשים שמסוגלים לקרוא את אנקת גבהים, אלא משהו מהיר יותר."
שרה: "אני לא אוהבת הכללות. כתבתי משהו שרציתי להגיד. כשאת קוראת ספר, ברגע שהוא מעורר בך תחושת רגש, מלמד אותך משהו, ומשאיר טעם טוב, אז בכלל לא משנה לאיזה ז'אנר הוא שייך."
בתמונה ריקי חטב שכתבה את "תשוקה הורסת" ואני.
אפקטיביות זה שם המשחק – עדי מאור סיסו
הקינוח של היום היה הבחירה בין עוד פנל שדיבר על סקס לבין לשמוע את עדי שהיתה בחירה מצוינת. עדי פתחה ואמרה שהיא לא 'תעיף אותנו', אבל היא כן תחדד ותחדש דברים קטנים שיעזרו לכל אחת והנה טעימה מההרצאה שלה:
החשיבות ביצירת מסגרת ספציפית בסדר היום כדי להכניס גם פעילות בלתי מתוכננת. לכל אחת יש פעולות החוזרות על עצמן בכל יום ובפרט למי שהיא אמא. בכל יום לארגן את הילד, לארגן אוכל לעבודה, לקחת את הילד לגן ועוד. אנשים רבים חושבים שמסגרת הזמן הזו מבוזבזת וזו טעות כיוון שברגע שאנחנו מסיימים את הפעילות שבמסגרת, הראש מתפנה לדברים אחרים ואנחנו רגועים.
להגדיר מה חשוב לנו לעשות מתוך רשימה. אנשים רבים נוהגים ובצדק לעשות לעצמם רשימות של מטלות לביצוע שחלקן יכולות להידחות ולא יקרה כלום אם לא נספיק אותן באותו יום. חשוב לדעת להגדיר מה דחוף ובתוך האתר של עדי ישנם טיפים כיצד להגדיר מה חשוב.
ג'ינגול / היכולת לעבור ממשימה למשימה באופן יעיל: עשינו ניסוי קטן ומאוד נחמד, שלקח דקה.
לקחנו דף ועט ורשמנו עליו בשורה אות מהא"ב ומספר לידה. דוגמה: א1 ב-2 ג3 ד3 – ניתנו לנו שלושים שניות והגענו לסביבות עשר אותיות המשולבות במספרים.
לאחר מכן התבקשנו לרשום בשורה אחת אותיות ובשורה נפרדת מספרים, שוב ניתנו לנו שלושים שניות. דוגמה: שורה ראשונה: 123456 שורה שניה: אבגדהו
התוצאה המפתיעה היתה שבניסוי השני הגענו ליותר מ 16 אותיות ומספרים כשהם נפרדים.
המסקנה שכבר נבדקה במחקרים היא כשאנחנו מנסים לג'נגל בין פעילויות, חלוקת האנרגיה אינה 50% לכל משימה אלא 40% לכל משימה והשארית בסך 20% היא זמן מבוזבז כיוון שלמוח לוקחים כמה רגעים/דקות להבין שסיים משהו ומתחיל משהו אחר – התוצאה היא חוסר יעילות.
לעדי היו תובנות מעניינות נוספות, אך קצרה הכתבה מלהכיל את כולן ורצוי לשמוע אותן ממנה או לחפש אותה בפייסבוק שלה.
ועד לשנה הבאה, אני מזמינה את הקוראים להצטרף בפייסבוק לקבוצת "הלוחשות לספרים" כדי לקבל עדכונים וגם אפשר להגיב לכתבה.
