מאת: קטי פישר
עיניים כהות רכות
מאחורי זגוגיות גדולות.
חיוך קל בקצות שפתיים חתומות.
פנים מוטות מעט לצד.
כף יד תומכת בלחי המורמת המסתירה מעט את האצבעות
ומבט מלא חלומות.
כך נראית שיר באחת מהתמונות שהשאירה אחריה.
אותן העיניים
אותו החיוך
אותו המבט
כמו גם אותו החיבוק
אותו הצחוק
אותה השמחה
מונצחים שם בכול האלבומים ובכול תמונה
ובכול זיכרון שצף ועולה בקרב אוהביה בכול רגע ובכול שעה.
היא חלמה להיות רופאה
וחיה את חייה הקצרים במלוא העוצמה.
היא אף פעם לא חלמה להיות גיבורה
רק רצתה לחיות חיים מלאי משמעות ונתינה.
אך כל זה נגדע באחת עוד בטרם מלאו לה עשרים שנה.
חַייךְ אמנם נגדעו
אך חלומותַיךְ ותקוותַיךְ נשארו כאן אִתנו.
האם אפשר לגדוע חלומות ותקוות?!
אנחנו נמשיך לחלום ולממש חלומות
נמשיך לקוות ולבנות
בשבילךְ ובשבילנו
אנחנו, אחינו, בנינו וכול הבאים אחרינו.
שיר נפלה ב – 7.10.2023 באותה שבת ארורה, בעת ששרתה כחובשת קרבית במוצב בנחל עוז עוד בטרם מלאו לה עשרים שנה. לא אפרט כאן את נסיבות מותה, אלה מופיעים באינטרנט. במאמר זה אתמקד במי ששיר הייתה בחייה.
היא חלמה להיות רופאה וכבר כנערה, לפני גיוסה לצה"ל, התנדבה במד"א והיה לה ברור שבצבא היא תהיה חובשת ותעשה הכול כדי לעזור לחיילים ובהמשך לעזור לאנשים באשר הם.
המוטו שלה היה: "כשנותנים מקבלים וכשמשקיעים מצליחים".
ובמילותיה שלה, אותם כתבה לאחר שסיימה את קורס החובשים בצבא, הנה קטע ממכתב הסיום:
אז מה זה להיות חובשת עבורי
אני רואה בתפקיד הזה המון משמעות עבורי עם אחראיות ושליחות עצומה. לדאוג לאחר, לשים את האחר לפניי, שכל כולי לראות את מי שמולי הן חיצונית והן פנימית ומתפקידי לסייע לו ככל הניתן. אני רואה בתפקיד אחראיות גדולה גם מעבר להצלת חיים, גם אם לא מדובר בחיים ומוות אלא בעזרה ותמיכה נפשית בעומדים מולי.
אני מאמינה שלהיות חובשת דורש מקצועיות רבה, ידע ויכולת לקבל החלטות קשות. כל אלה חשובים לי גם בחיים האישיים ותמיד לנסות ולהשתפר, ללמוד, להקשיב, להגדיל ראש, להתפתח ולעשות את המֵעֵבֶר. בזכות כל אלה אני מתרגשת במיוחד מסיום הקורס והתחלת תפקידי כחובשת בצבא. אני יודעת שאשאף למצוינות, אשאף להתקדם, לתת מעצמי ולהפוך את התפקיד להכי משמעותי עבורי עם הרבה עשייה בכל מקום שאליו אגיע.
שיר חייתה את חייה הקצרים במלוא העוצמה במישורים שונים. הצטיינה בלימודיה, למרות שלא היה לה קל. היא תמיד הרגישה שהיא לא מספיק טובה ופחדה מכישלונות. יחד עם זאת לא ויתרה ועשתה הכול כדי להצליח ולהצטיין, השקיעה הרבה בלימודים ועל כך יעידו ציוני הבגרות שלה – ממוצא 98. כשקיבלה באחד המקצועות 92, היא הייתה מאוכזבת וניגשה למועד ב'. הציון בפעם הזאת היה 98. יחד עם זאת היו לה חיי חברה עשירים, חברות וחברים אהבו אותה והיא אהבה לרקוד. גם בתחום זה הגיעה להישגים גבוהים. כאמור, כבר בגיל צעיר ידעה מה הייעוד שלה ופעלה בהתאם. אין ספק שמותה בטרם עת, זו אבדה גדולה וכפי שאביה אמר זאת:
"גם אחרי שמונה חודשים אני לא מסוגל לקלוט ומסרב להאמין שלא אראה אותה יותר. בחוויה שלי היא עוד מעט תיכנס בדלת".
אימא שלה ציינה שגם אחרי שמונה חודשים ששיר איננה, אמנם זה כבר לא כואב באותה העוצמה בגוף, אבל כאב האובדן בנפש קיים באותה העוצמה.
איך הכרתי את סיפורה ומשפחתה של שיר:
נפלה בידי הזכות להצטרף כעורכת ספרותית לאחד הפרויקטים הכותבים סיפורי חיים להנצחת הנופלים, וכך יצא לי לפגוש את משפחתה הנפלאה של שיר באשדוד, לשמוע את סיפורה האישי ואת הסיפור של המשפחה.
הפרויקט הזה הוא בהתנדבות, כאשר לכול משפחה הרוצה בכך מוצמד צוות הכולל: מרכז פרויקט היוצר קשר ראשוני עם המשפחה, אחר כך מצטרפים: כותב, עורך ספרותי, עורך לשוני וגרפיקאי ובסוף המלאכה הזאת הספר יוצא לאור והמשפחה מקבלת אותו במתנה.
במקרה של הצוות המיוחד שאליו אני שייכת, אחרי שפגשנו לראשונה את הוריה של שיר באונליין, החלטנו שכולנו נלך לפגוש ישירות את המשפחה, למרות שאפשר היה להסתפק במפגשי אונליין גם בהמשך. ברור היה לנו – שרינה המרכזת, מאיה הכותבת, אסנת העורכת הלשונית, הדר הגרפיקאית ואנוכי, שחשוב להרגיש ולחוות אותם מקרוב ובעיקר לחבק אותם עד כמה שאפשר. זה המעט שאנו יכולים לתת.
בעקבות המפגש הזה, הוחלט שבאמצעות הספר שנוציא, נממש את חלומה של שיר ונהפוך אותה לרופאה, לפחות ברמת הסיפור. הספר שנוציא לא יהיה ספר זיכרונות רגיל, אלא סיפור עלילתי שיתאים לנוער וגם למבוגרים. הוא יפתח בזה ששיר עומדת לפני ההסמכה לרפואה, כלומר היא כבר בדרך להפוך לרופאה. איך כל זה יקרום עור וגידים?! יהיה מעניין, חכו בסבלנות להופעתו של הספר.
בתמונה המצורפת ניתן לראות את כל הצוות יחד עם ההורים – אסי ואורי ביטון בחדרה של שיר.
ההורים עומדים בצד ימין של תמונה מיד אחרי מאיה עם החולצה הלבנה.
