כל העולם במה וכולנו שחקנים

‏יום ראשון 19 פברואר 2023

כאשר אנו מדברים על אנשים או על טבע האדם אנו תמיד אבל תמיד נמצא אנשים שיאמרו – מה פתאום אני לא כזה. אז נכון הוא הדבר. אין ואי אפשר לעשות הכללות על אנשים הכי הם שונים זה מזה, ולא יוצרו בצורה אחידה. אבל במה כל האנשים שווים ביכולתם לקבל החלטה. גם לא לקבל החלטה זו החלטה. אבל אם נוציא את אלה שמבחינה פיזיולוגית אינם יכולים אזי כולם מחליטים. מעצם היכולת לשנות או לבחור, אנו נעדיף ברוב המקרים לבחור את הדרך החשיבה שנוחה לנו. אני אומר נוחה לנו, ולא טובה לנו. הואיל ואלה שני דברים שונים לגמרי. אנשים שרע להם ויכולים לבחור לשנות את מהמצב שלהם, לא תמיד יעשו כן. הואיל והדבר החדש "הבחירה", שהם צרכים לקחת היא לא ידוע. אלא המצב שבו הם נמצאים ורע ככל שיהיה, הוא ידוע ואין לנו הפתעות בו. איך ההקדמה הזו קשורה לנושא שאנו מדברים עליו? ובכן זה הוא ממש הנושא. כלומר כל העולם במה ואילו אנו האנשים בוחרים איזה שימוש לעשות בו. מה שחשוב הוא איך אנו בוחרים להציג אותו. למה זה כל כך חשוב? ובכן הסיבה הראשונה שלא תמיד מובנת לרובנו היא כדי לשכנע את עצמנו כי אין לנו ברירה אחרת ולכן אנו נמצאים היכן שאנחנו. מדך הסיבה השנייה היא לסדר לסביבה את מצבנו ובכך ליצור סוג של אינטראקציה שתחזק את החלטה שלנו או לא. בהרבה מהמקרים אנו נוהגים לתפוס את תפיסת הסביבה כחשובה יותר מאשר את תפיסתנו אנו. דבר שלרוב יגרום לדיסוננס גדול בין התפיסה העצמית האישית לתפיסה הסביבתית המרבית, גם יהיה שוני גדול בין התפיסות האישית והסביבתית. אם עד עכשיו לא הייתי מספיק מובן איך כל זה נוגע לנושא של המסכות. הרי שאני כבר חושף את זה בפניכם. לטובת אילו שאינם מכירים אותי שמי אלון לאופמן ואני מומחה לניתוח שפת גוף והתנהגות האנושית ומדריך אנשים להתמודד עם פחד קהל או מצלמה, לעמוד מול קהל ולהעביר מסר בצורה רהוטה, נינוחה ואסרטיבית אם צריך.  חשוב איך לא לגרום לקהל חוסר אימון כשהוא צופה ומקשיב לנו. הכותרת של הכתבה אומרת – כל העולם במה וכולנו שחקים. אנו בוחרים איך להציג את הדברים לסביבה. אנו מחליטים איזו מסכה אנו עוטים ומה אנו מביאים בעזרתה בכל רגע נתון. כאשר אנו ללא כל רגש או ללא כל הבעת פנים (שזו אגב גם סוג של הבעה פנים) אנו נקרא לזה מסכות ניטרליות, ללא הבעה.

"קיימות שתי נקודות מבט על המסכה. עבור בן השבט המשתתף בטקס – המסכה היא חפץ טכסי הכרחי, תוצר של תרבותו המיוחדת. עבור המתבונן המערבי – המסכה היא יצירת אמנות. אבות אבותינו לבשו מסכות תוך אמונה עמוקה שלמסכה יש נפש, נשמה. הלובש מסכה של חיה חזקה וגדולה יצליח להשתלט עליה ולצוד אותה. רופא השבט, השמאן, לבש מסכות של רוחות כדי להגיע בעזרתן לעולם הרוחות, להשתלט עליהן ולהביא מרפא ומזור לאדם החולה. מסכה שמייצגת דמות מסתירה את פניו ואת נפשו של הלובש ומאפשרת לו התנהגות שונה ואפילו כניסה למצב אכסטטי.
האדם המודרני זרק את מסכות העור והעץ הצבועות בצבעים חדים ומקושטות בנוצות, אך הוא ממשיך ללבוש מסכות תפקיד כמעט בלתי נראות: מנהל, מורה, אישה, אם, תלמיד, טייס. המסכות הללו הן מהות פנימית המשפיעה על ההתנהגות אך הדורשת לעיתים גם עיצוב חיצוני כמו תוספת איפור, חליפה, משקפיים, כובע, מדים. מכירים את קטע הפנטומימה של מרסל מרסו בו הוא 'מחליף מסכות' כאשר לפתע הוא 'נתקע' עם מסכה אחת לכאורה שאותה לא יכול להסיר? אחד מסימני ההפרעה הנפשית הוא אי-יכולתו של האדם להחליף את המסכות להן הוא נדרש כדי לקיים אורח חיים תקין.
המסכה עברה מהטכסים השבטיים אל התיאטרון (שכידוע התפתח מהטכסים הארכאיים). היוונים והרומים השתמשו במסיכות עור גדולות בכל הצגותיהם באמפיתיאטרונים הענקיים. מדיאה ואדיפוס לבשו מסכות. הדמויות הקומיות לבשו מסכות גרוטסקיות, שהתפתחו בזמן הרנסנס למסיכות מיוחדות שמסתירות ומעצבות רק את חלק ההפנים העליון ומשאירות את איזור הפה פנוי להבעה והפקה קולית". ( לקוח מתוך מרכז תאטרון בובות חולון. (https://www.puppetcenter.co.il/

בחיים המודרנים של ימינו אנו משתמשים בכמה מסכות בסיס אשר הן ללא גבולות או תרבויות הין כלל עולמיות:

1. כעס.
2. פחד.
3. עצב.
4. שמחה. 5

.הפתעה.

6. גועל.

אלו הם למעשה היסודות של כל הבעות הפנים שלנו. הם ורק הם מעבירים איך אנו מרגישים, וכך הסובבים אותנו מבינים באיזה המצב רוח אנו נמצאים עכשיו, ממש ברגע זה ובעוד שנייה זה יכול להשתנות ולשדר משהו אחר לגמרי. אנו למעשה מדברים כאן על הבנה של התקופה הקדומה והשימוש במסכה לימים המודרניים שלנו כאשר יש לזה הסבר מקצועי פסיכולוגי. שאותה כתב ד"ר פול אקמן שמראה שאף על פי שהבדלים אידיוסינקרטיים (נטייה או התנהגות ייחודית של מישהו) קיימים ושהרגשות הבסיסיים הן ביולוגיות ברובן ולכן אוניברסליות, ובכך נתפסים באופן דומה בכל התרבויות.

"האדם הוא עצמו פחות כשהוא מדבר כעצמו. תנו לו מסכה והוא יגיד לכם את האמת."

כתב – אוסקר ווילד. אנו רואים כי בעידן המודרני אנו משתמשים בידע על המסכות והכוח שלהם. גם בעבר וגם כיום אנו עורכים ממניפולציות רבות בעזרת אותם מסכות כדי להציג את אשר אנו רוצים ולא את ההרגשה האישית שלנו האוטנטית. אז איך עושים את זה? מי עושה את זה? אני יודע כי כולכם יודעים את התשובה. השאלה היא בטיב הזיוף כאן יש לנו טובים יותר.  ישנם אנשים שיכולים באופן מולד לעטור על פניהם מסכה ולזייף את הרגשות שלהם בצורה לגמרי טבעית לאומת אלה שצריכים ללמוד איך לעשות זאת בעזרת הדרכה. האם הדבר קל? התשובה היא חד משמעית לא. היום מועברות סדנאות אינדיבידואליות או למספר משתתפים של עבודה על שפת הגוף שלנו בזמן דיבור מול קהל. מה הפנים שלנו אומרות ואיך ניתן לשלוט בזה. מה הם מיקרו הבעות הפנים שלנו? איך אנו יוצרים את השילוב המנצח של השפה הנראית לעיין והשפה הוורבאלית ומה היא גורמת לקהל שמולנו? איך אנו יכולים לשלוט על המסר שהקהל יקלוט מאתנו אחרי שישמע ויראה אותנו? לסיום אני מקווה כי הכתבה הזו גרמה לכם לחשוב טיפה על מה שקורה בשנים האחרונות, מה אנו יכולים להבין עכשיו בעקבות מה שסיפרתי כאן. והכי חשוב אם ניקח את זה ממש לשנת2023 ונעצור שנייה ננסה להסתכל על מה שקורא במדינה בפריזמה מהצד. ננסה להבין את הדמויות ואת המסכות שלהם ואני אומר לכם כרמז ראשוני: כולם, כל הדמויות הפולטות, משתמשות במסכות רבים, כל אחד מסיבותיו אישיות.  לרוב אף אחד לא צודק במאה אחוז, כל צד והפרשנות שלו. ממש לסיום אומר כי הכוח החזק ביותר בעולם להניעה המונים לעשייה מכל סוג הוא לרוב תורת הפחד. הפוליטיקאים שלנו עושים בשיטה זו שימוש ההולך וגובר על היושבים בארץ. זה בסדר לחשוב ולנסות להבין את האמת שמנסים להסתיר מאתנו על ידי פחד.

העולם כבמה

של אותם ההשוואה של העולם לבמה ואנשים לשחקנים קדמה הרבה לפני שייקספיר. יובנאליס, המשורר הרומאי הקדום, כתב את אחד הגרסאות המוקדמות ביותר של ביטוי זה ב"סאטירה 3": "כל יוון היא במה, וכל יווני הוא שחקן".^[1] קדם לו דמוקריטוס שאמר: "העולם – במה, החיים – מחזה. באת, ראית, הסתלקת".^[2] המחזה של ריצ'רד אדוארדס שנכתב בשנה בה נולד שייקספיר, דיימון ופיתיאס, מכיל את השורות: "פיתגורס אמר שהעולם הזה היה כמו במה / שרבים ממלאים את חלקם; כצופים, ועל הבמה".^[3] כאשר נוסד בשנת 1599 התיאטרון של שייקספיר עצמו, "תיאטרון הגלוב", הוא השתמש במוטו הלטיני ”Totus mundus agit histrionem” – "כל העולם מגלם את השחקן". הטקסט הלטיני שלו נגזר מתוך מסה מהמאה ה-12.^[4] בסופו של דבר המילים נובעות מ-”quod fere totus mundus exercet histrionem” – "מכיוון שכמעט כל העולם הם שחקנים" ביטוי רווח באנגליה ימים המיוחס לפטרוניוס. (ויקיפדיה)