אחד המשפטים המוכרים לנו, השאלה מי מרגיש כך? מתי?
חשוב לציין שני עולמות בהם אנו מתהלכים:
האחד כלפי חוץ – איך אני מתנהלת, איך אני מתנהגת בחברה, בעבודה בין אנשים, השני, כלפי פנים –
האם גם פה אני חובשת מסכות?
האם אני מישירה מבט ובודקת איזו עבודה עלי לעשות עם עצמי?
מה אני אוהבת בי? מה פחות?
המסכות שגורמות לנו להיות שחקנים, משרתות אותנו ועוזרות לנו. מסכה של אומץ, כשהילד שלי צריך עזרה והלב שלי נשבר, אני עוטה את המסכה הזו, גם אם קשה לי. כשמישהו מתנהג לא ראוי בכביש, אני עוטה את מסכת הסבלנות ולא עונה או מתייחסת, כשמישהו מגיב בצורה בוטה לפוסט שאני כותבת וכך הלאה.
המסכות הן לא שקר, אני בוחרת להיעזר בהן, שימו לב לנקודת מבט זו. לעיתים אנו רוצים להיות חזקים, לקבל כוחות על מנת להיות זקופים גם כשקשה, לחייך גם כשכואב בלב, הן עוזרות לי.
ההסתכלות של מי אני, מה אני רואה במראה זה כבר סיפור אחר.
פה אני עם עצמי, והשאלה איזו דרך אני מוכנה לעבור. אנחנו חוזרים ל"אני מאמין שלי" בתחום הערכים, הזוגיות, המשפחה.
אני תמיד ממליצה לעצור מדי פעם ולברר – איפה הייתי? איפה אני רוצה להיות? מעשי ?
עצם העצירה זו המתנה שאני נותנת לעצמי, עושה בירור עם עצמי. זה פוגש אותי בתפקיד ההורי, באחריות שלי למערכות היחסים עם הילדים והכלות.
לגיטימי בעיני, שמה שהתאים לי לפני שנה, לא מתאים לי היום. אז מה אני עושה בעניין? יושבת ומקטרת או עושה תיאום ציפיות מחדש, מדברת על העניין, וכך חוסכת אי נעימויות או תחושת תסכול.
לעיתים אני מוצאת את עצמי, מצטערת או חושבת שיכולתי אחרת, אני לומדת מהטעויות של עצמי, זה בסדר, זה אנושי ובעיקר מצמיח.
אז, אילו שחקנים אתם? אילו הייתם רוצים להיות? מה אתם מוכנים לעשות לטובת העניין?
שאלות מקדמות ומעוררות חשיבה, בעיקר דואגות שהתאים האפורים יהיו בעבודה.
ממליצה בחום, במיוחד במציאות שכל הזמן משתנה ולנו אין יכולת השפעה ברמה הלאומית, אז בואו נעשה בקטן, בנו.
