כשהייתי ילדה, הרדיו היה בפעולה במרבית משעות היום. שעת החדשות היתה כמובן קודש קודשים, אבוי למי שהעז להרעיש.
מהרגע שנשמעו המילים: קול ישראל מירושלים ועד מזג האויר באילת שררה דממה בבית הקטן בו התגוררנו הורי ותשעת אחי ואחיותי. אך בפרסומות חזרנו למסלול ההצקות, חריצות הלשון ובכיות התמרורים של: "הוא הסתכל עלי!"
אממה, דווקא את הפרסומות זכרנו היטב. כל היום הם היו מתנגנות לי בראש, גם כשניסיתי לגרש אותן בכח, לא הצלחתי.
הבטחתי לעצמי שאצלי בבית לרדיו לא תהיה דריסת רגל!!
הבטחה שעודני מקיימת.
2020 ואני מוצאת את עצמי בעידן הרצאות זום, פודקסטים ולייבים.
אני מול המסך ורוצה לרתק אלי קהל. אנשים שיושבים בנוחות בביתם מול פרצופי מלא התקווה המהבהב על המסך והמייחל שהם יישארו איתי, ירצו להביט בי בעצמם ולא שאדבר אל תמונת הפרופיל שלהם. ירצו לשמוע אותי יותר מאשר להכין את הקפה והשוקולד. שארתק אותם יותר מאשר הקנדי קראש שעל מסך הטלפון הנייד שלהם.
ובבת אחת אני חוזרת לילדות שלי ושואלת את עצמי איך זה שקריין פרסומת הצליח להדביק לי למח מנגינה וחרוזים מטופשים, ויותר מכך: מסר בלתי מועיל ואפילו מפוקפק על טעמם של החיים, והדביליות הזו נשארה לי בראש במשך ימים שלמים???!!
איך אני משחזרת את ההצלחה הפרימיטיבית הזו של פעם למאה העשרים ואחת פוסט הקורונה?
התשובה שעולה לי היא:
אנרגיות!!!!
אנרגיות ממגנטות קהל. מעלות לו את רמת שמחת החיים וממגנטות אותו.
כשאני מתכוננת לדבר מול המסך אני מוודאת שאני מלאה בהתלהבות ובכח של המסר אותו אני מעבירה לקהל. מלאה באושר צחוק והומור. שאני ממלאת את כל המסך בכיף ובפיצוץ השמח הזה. בפנים שלי, בקול שלי, בתנועות הידיים ובשפת הגוף שלי. ככה ממגנטים אנשים!!
הפלוס הגדול ב 2020 הוא, שיש לי עכשיו את היכולת לקבל חזרה אנרגיה מקהל השומעים שלי. אותה אני מזינה חזרה אל תוכי ומתעצמת על ידה. ומחזירה אותה אליהם, ע"י תגובות ואינטראקציה, שאלות ותשובות, צחוק וסחבק.
תארו לכם את קריין הפרסומות מפעם שומע את כל הזמזומים של כל ישראל אשתו וחמותו….
