וְזֶה הַבַּעַל הַשָּׂדֶה,
הוּא מַשְׁגִּיחַ וּמִשְׁתַּדֵּל תָּמִיד
לְהַשְׁקוֹת הָאִילָנוֹת וּלְגַדְּלָם,
וּבִשְׁאָר תִּקּוּנֵי הַשָּׂדֶה.
וּלְהַרְחִיק הָאִילָנוֹת זֶה מִזֶּה
הַרְחָקָה הָרָאוּי,
שֶׁלֹּא יַכְחִישׁ אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ.
כִּי לִפְעָמִים צָרִיךְ
לְהַרְאוֹת לִמְקֹרָב גָּדוֹל
הַרְחָקָה גְּדוֹלָה,
כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכְחִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ.
ליקוטי מוהר"ן.
ראיתי את הטקסט הזה של רבי נחמן עוד כשהקורונה היתה סיפור אימה שקרה בסין הרחוקה, במחוז שעד היום לא שמעתי על קיומו.
קראתי אותו שוב ושוב, הרגשתי שיש במילים הללו סוד גדול, אך אז לא ממש הבנתי אותם.
מילים שהיום הם מציאות חיים עבורי. הן הפכו לבסיס ולתובנות אדירות בחיי.
הולכת למכולת עטוית מסכה המכסה חצי מפניי. עם עיניי שנותרו חופשיות אני מנסה ליצור קשר עין עם מתי המעט המתהלכים שתי מטר ממני. 'שלום' הרי אפשר להגיד גם בעיניים. וכאן מחכה לי הפתעה – אנשים מסיטים ממני את מבטם. כאילו שהנגיף הבלתי נראה עלול לחדור אליהם דרך קשר העין. צחוק של אבסורד מחלחל בתוכי עד כמה החרדה הזו הרחיקה לכת.
אני מפליגה בדמיוני לעבר הקרוב של לפני חודשיים, מה שמרגיש לי כמו מרחק של אלפי שנות אור, זכרוני לוקח אותי אל עולם שוקק חיים של אלפי אנשים הולכים ושבים מעבודתם, ישובים בבתי קפה, רואים סרטים בבתי קולנוע, מתנועעים בברים רוויי מוזיקה ואלכוהול, מתחדשים באופנה ובצעצועים חדשים ונוצצים, טסים לכל מקום בעולם לחופשות אקזוטיות ושוב חוזרים לעבודה כדי לממן את כל זה.
לא חשבתי על כל זה אז, הייתי בעצמי בתוך מרוץ העכברים הזה, עד שנגיף הכתר המשתולל עצר את תוכנית הסחיטה במכונת הכביסה של חיי. עכשיו כבר יש לי שעות רבות לנסות ולפענח מה בורא עולם רוצה ממני ומשאר הברואים והאילנות שבגן היקום שלו. אני יושבת ומתבוננת בתיקון שהוא מתקן בשדותיו.
"להרחיק האילנות זה מזה הרחקה הראוי, שלא יכחיש אחד את חברו"
רואה את עצמי יושבת במחיצתו של בעל שדה ומתבוננת מלמעלה על רובה של היבשת האוסטרלית שלו נשרפת, על יערות הגשם של ברזיל הנכחדים.
על ילדים קטנים המשועבדים בהודו וסין לתעשיות האופנה, במקרה הטוב.
על שופינג וקניות של אלפי מוצרים תוצרת עבדות אנושית הנזרקים לפח השאריות של החיים.
על בני אנוש המסממים את גופם המופלא שקיבלו בפיקדון, והורסים אותו כדי ליצור לעצמם אושר ושמחה מדומה.
על אוכל בריא שהוא הצמיח למענם קודם בריאתם, הנזנח לטובת ג'אנק פוד המחבל בחוסנם המערכתי.
על קמפיין ה 'מי טו' עם אלפי עדויותיו על אנשים המעדיפים לשלוח ידיים מבלי לכבד את מה שאיננו ברשותם.
על האדם שמבכיר את המייד, כאן ועכשיו על אף שהוא יודע שהסיפוק הוא רגעי, ואושר אמיתי נקנה בעבודה עצמית קשה ומפרכת אך מתגמלת לאין ערוך.
על אף שהאדם הזה רואה במו עיניו שהרמיסה שלו את כל העולם: חי, צומח, דומם ומדבר –הורסת בסופו של דבר אותו עצמו.
"לפעמים צריך להראות למקורב גדול הרחקה גדולה,
כדי שלא יכחיש את חברו"
אני מרגישה מורחקת. לא רק מילדי, אמא שלי ומחברי שאני כל כך מתגעגעת אליהם, אלא גם ממנו, בורא העולם, בעל השדה. ריחוק כזה שמביא לגעגוע, לכמיהה ולרצון עז להתקרב שוב ולתקן.
שיותר לא אכחיש את הכוחות שהוא נתן בי, כמו שלא אכחיש אף אחד מברואי עולמו המופלא.
